זמן, רגע
היא תערוכה משותפת של שש אמניות, סטודנטיות לתואר שני בהתמחות אומן/נית-מורה-יוצר/ת, בתוכנית להוראה רב תחומית של מדעי הרוח והאמנויות במכללת אורנים.
לזמן ולתפיסת הזמן פנים רבות. ציר הזמן הלינארי, הזמן המעגלי, נקודות הציון ההיסטוריות, הטבעת חותמו של הזמן בטבע ובגוף, ובעולם הפנטזיה והחלום – עצירת הזמן, השבתו לאחור, חזרה לרגע בזמן וחיזוי העתיד לבוא.
הזמן דוחק בנו, מתעתע. לעיתים נדמה שאינו זז, לעיתים נראה שברגע אחד חלפו שנים.
בימים אלה נדמה שהזמן נמצא בכל מקום. בציון הימים החולפים בתקופה שאינה נגמרת יש צורך לדלות מתוך הזיכרון רגעי משמעות, עונג, זיכרון וכאב. זמן, רגע.
שש האומניות המציגות עוסקות במושג הזמן וברגעים בזמן:
גילי חיות מציגה את עצמה בסדרת ציורים שבהם היא נושאת את מחוגי הזמן על גבה ומבקשת להנכיח את כובד משקלו בכל אירוע ופעולה במסע החיים.
אפרת תמיר בוחנת את התגובה לשינויי הזמן בגופה. רגעים של שינויים רבי משמעות – פיזיולוגיים, משפחתיים ורגשיים. העיסוק במעברים וטרנספורמציה הוביל לתנועת הגלגול מתקופת הילדות ולשעון הורמונאלי לא מכוון. כל אלה מבטאים ברגע את הכאן ועכשיו, בכל מעבר ושינוי.
אביטל כהן אהרוני נעה בין תפיסת האלוהות לבין תורות ושיטות מיסטיות ומתבוננת במציאות חיינו על הציר שביניהן. הדרך האלוהית כביכול רחוקה ובלתי מושגת אל מול הכלים המושגים של הנומרולוגיה והאסטרולוגיה בצירופי מספרים בחיי היומיום. השקיפות של האלוהות הנמצאת כאן תמיד וניתן להבחין בה או לראות דרכה אל מול הקרטון כמסמל את הארעי, החולף ובר ההשגה. בין שתי תפיסות הזמן האלה – הנצחית והרגעית, היא מבקשת להתבונן, לקשור ולראות בנחמה הזמנית כחלק מביטויי הנצחיות של האלוהי.
אסנת וייס שושן עוסקת בניסיון להחזיק, בתפר שבין היש לאין, בין הקבוע לחולף, בין הסטילס לווידאו, ניסיון לשהות בהווה החולף, ולהרגיש דרכו את התנועה המתמדת.
ענת אבן צור בונה קיר תבליטים שמייצג את העצמי שלה. כל תבליט מייצג היבט חשוב של השקפותיה, של אמונותיה ושל בחירותיה בחיים. במסע שלה לגילוי העצמי היא חושפת באמצעות התבליטים שעשויים מבטון, גבס וטיח גבס עוד ועוד רבדים מהעצמי שלה, מקלפת את הקליפות, מסירה את המסכות וחושפת באמצעות חומרים ״קשים״ את חומרי חייה ה״רכים״ ביותר.
מאריה ח'טיב מתמודדת בעבודותיה עם חוויות עבר החרוטות כקונפליקטים פנימיים: טיולי הילדות האהובים ביערות הסמוכים לכפרה והגילוי שהיערות האלה, שנטעו ילדי בית הספר והיא ביניהם, שוכנים על אדמות אבותיה שגורשו ב-1948. בעבודות מתגלית אהבתה לטבע ולנוף המוכר ולנוכחות ההיסטוריה הכואבת, שכאבה עודנו ניכר במשפחתה. הניגוד בין הנושא הכאוב לבין האסתטיקה הנאיבית מושך את המבט וחושף בהדרגה סוגיות פוליטיות, פסיכולוגיות ואסתטיות.