תמי רובין - אדמה, מים ואש הם שלושת היסודות של התחום הקרמי.
כשאני עוסקת באומנות החומר אני משתמשת באדמת החרסית ובמים ומייבשת בחום האש. בעבודתי אני לומדת להכיר היטב את האדמה, את תכונותיה, את מרכיביה ואת עוצמתה.
רחלי דגים - הדימויים בעבודותיי לקוחים מהתבוננות ומקליטת רשמים מהסביבה הקרובה והמרוחקת. בתהליך קליטת הרשמים אני מתבוננת בחד־פעמיות של הטבע ובחיפוש אחר המהות הייחודית של האובייקט, תוך הקשבה לרשמים הפנימיים המתעוררים בי מולו.
סובחייה חסן קייס - אני מציירת כתמים על גבי קנבס. הכתמים מתחברים לכדי דמותי, אשר מחזיקה בצבר. את הצבר ניתקתי מהאדמה שבה צמח. בציור רואים אותי חותכת את הצבר, אוטמת אותו בצנצנת, ואחר כך מנסה לחלץ אותו בחזרה.
יעל רתם - בעבודותיי מתקיים דיאלוג בין הדימוי היום־יומי ובין שפת הציור. מפת משבצות, שולחן אוכל וערֵמת כביסה מצטמצמים לכדי כתם, גריד, פורמט ורישום, תוך חיפוש אחר התרחשות פואטית בתוך ציור המודע לעצמו, המנכיח אותי בתוכו.
רות חסון - אני עוסקת ביצירה אמנותית, הנשענת על עולם הטבע והביולוגיה שממנו צמחתי, ומתבוננת בחומר מתוך זיקה לתהליכי צמיחה והתחדשות. בחרתי בשם רגנרציה (Regeneration) לתערוכת עבודותיי מתוך תפיסה אשר רואה את האורגניזם החי כדימוי לאפשרות "לתקן דברים מקולקלים" בגופנו.
רעיה עמרייה - רצוני להירפא ולהתמודד עם כאבי באמצעות היצירה האמנותית ומחקרה מביאים אותי להקביל תהליכי שבירה, בנייה וריפוי לסמלים חזותיים. באמצעותם אני מתקרבת לשבר הפנימי האישי שלי, מטפלת בו ונותנת לו קול וצבע ביצירותיי. סמלים אלה משולים לסבל, לכאב ולבדידות – התחושות האישיות שלי, אשר מלוות אותי כמי שחיה בחברה הערבית, ומבעדן ודרכן אני בוחרת ליצור ולחקור.
עוז ענבר - אני מוצא את עצמי צולל 'אל תוך'הסוד הנגלה על הבד. אני נסוג דרך הגוף, החושים והחשיבה ושוהה במרחב של הקשבה. איני נם ואיני ער. אני שואל בדממה – מה מצוי מאחורֵי, לפני ובתוך הדימוי, והאם יגיע הגילוי בקו ובכתם?
יעלי זיו - שחזור האבל הפרטי שלי הוביל אותי לצייר אישה המתעטפת בשמיכה על מנת לחמם את גופה שחדל לשמור על חומו. התבוננות בציורים לאחר מעשה קשרה בין הדימוי הראשוני לבין צורות ותחושות של אדמה, הר, רכסים וסלעים – מושגים מעולם הגיאולוגיה. השמיכה מכבידה על האישה, והאישה מרכינה ראשה – דמותה אומרת כובד.
דנה בומץ
הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ דָּחוּס תַפּוּזִים מַרְקִיבִים
זְבוּבוֹנֵי עָסִיס
מַּרְעִישִׁים אוֹתָךְ מִלַּחֲשֹׁב
מָה רָצִית עַכְשָׁו?
רְאִי, הָעֵצִים עֲיֵפִים כָּל שָׁנָה לַַּהֲרוֹת
אַתְּ עֲיֵפָה מִלִּרְאוֹת
נִצָּנִים חֲדָשִׁים בּוֹקְעִים
תַּחַת עוֹר הַקְּלִיפָּה
הַכֹּל מֻכְרָח לִקְרוֹת לָךְ
שׁוּב וָשׁוּב.
ברק לומן - הסרט "גן העדן האבוד" הוא מסע בעקבות הבחירה, כזו הנתפסת כבחירה חשובה ומשנה חיים. הסרט מתחיל בנקודת הזמן הנוכחית, המהווה לכאורה שלב מבטיח בהתקדמות המקצועית שלי בתור איש חינוך המסיים תואר שני. עם זאת, דווקא בנקודה זו עולות תחושות של חוסר כיוון ואני מרגיש מעט אבוד.
נארימאן עומרי - הצבר משמש לי דימוי עצמי, ומעניק לי ביטוי אישי. דרכו אני מביאה את המחשבות ואת התחושות שלי. דרך עיבוד דימוי הצבר אני עוברת מסע. הדימוי מסמל אותי ואת זהותי, על כל מרכיביה: אישה מוסלמית, ערבייה ופלסטינית אותנטית, אם, רעיה, סבתא, מורה ואומנית. הצבר מסמל עבורי זהות ומקום, מקום הולדתי ומקום מגוריי, ובמובן זה הטיפול בו מחזיר אותי הביתה.
נהאד אבו אלהיגה חמזה - רגשות כאב וגעגועים מלווים אותי מאז מותה של אמי ז"ל. זהו אובדן שאינו מרפה. אני יוצרת רישומים על גבי מצעים ביתיים, שחלקם שימשו את משפחתי, והידיים של אמי טבועות בהם. המפגש עם החומר הוא מפגש שמנכיח את הרגע; החומר מכתיב את תנאי היצירה, והמבניות של החומר מחייבת אותי לרשום בקווים עדינים, כאילו הרישום מחפש מגע. האבל שלי קשור באובדן של מגע, של ריח, של חום ושל חלק מהנשמה, ואני מרגישה שחיי מתנהלים רק מתוך הזיכרון הפנימי של הנשמה האבלה.
שלומית ויטיס - ביצירותיי אני מציירת דימויים הלקוחים מאלבומים משפחתיים של ילדיי ודימויים מעולם השכול וההנצחה. אני מציירת אותם על גבי צלחות, סירים וכלים חד־פעמיים. בעבודותיי אני שוברת ומחברת, יוצקת וחורטת, ממלאת ומחסירה. כמו קופסת הציורים של הילד שנפל במלחמה וכמו פינת הנצחה בבית ספר יסודי בשכונה מזדקנת – אני יוצרת מתוך זיכרון ומתוך שכחה.