הגלריה סגורה, ריקה ונשכחת, מזכירה לי את השכחה הנכפית על תכני "יום הזיכרון" במעבר לחגיגות יום העצמאות וביום המחרת. זיכרון, הנצחה, שכול, בית, משפחה והחרדה מהרע מכל, הם נושאים שמלווים אותי מגיל מאוד צעיר.
ברצוני להציע זווית אחרת לשיח המתמשך סביב הזיכרון וההנצחה, תוך התמקדות בחוויותיי האישיות בטקסי הזיכרון הציבוריים והפרטיים.
גלריה סגורה ונשכחת היא כמו קופסת הציורים של הילד שנפל, כמו פינת הנצחה בבית ספר יסודי בשכונה מזדקנת.
אם סגור אז עד הסוף. לא יזכרו אותי, ולא את עבודותיי.