אנחנו רגילים לחשוב על עולם האמנות כתחום פעולה המתאפיין ביצירתיות, חופש, עצמאות ונונקונפורמיזם, אולם עולם האומנות מתקיים תחת אילוצים ומבני הזדמנויות המוכתבים על ידי מדיניות תרבות ומושפע ממנה במגוון צורות. בכל העולם המדינה מתערבת בדרכים שונות בעולם התרבות – היא מממנת גופי תרבות, תומכת באמנים, ולפעמים גם מגבילה את העשייה האמנותית. בהרצאה זו נשאל מדוע המדינה תומכת באמנות ונכיר תשובות שונות לשאלה זו הנובעות מתפיסות עומק לגבי מקומה של האמנות בחברה. אחרי שנכיר את התפיסות השונות, נראה ונדון ביחד כיצד הן מתבטאות במקרי בוחן שונים מתוך מדיניות התרבות בישראל בשנים האחרונות. בין הדוגמאות שנעסוק בהן יהיו: חוק ה"נאמנות בתרבות", חוק הקולנוע ותמיכת החירום בגופי אמנות בזמן מגפת הקורונה.

בהרצאה נכיר רעיונות שונים לגבי הצורך במימון ציברי של אומנות וגם את הדעות השוללות צורך זה. לאחר הסקירה הכללית נכיר לעומק שלושה סוגי הצדקות לתמיכה זו המבוססים על דיון בתפיסת אופייה המהותי של האמנות ומקומה ביחס לחברה והשואבים השראה מעבודתו של הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו:

הצדקות רומנטיות - הצדקות שביסודן תפיסת האמנות כבעלת ערך כלשעצמה, ולפיהן ערכה המהותי של האמנות טמון בעצם ההבעה האמנותית. הצדקות אלו מקדשות את תהליך היצירה, ולפיהן הערכה או שיפוט של אמנות צריכים להיעשות על בסיס אמות מידה אמנותיות גרידא. הצדקות רומנטיות תואמות לתפיסת
 - הן אינן מייחסות לאמנות כל ערך התלוי בהשפעותיה החיצוניות. דוגמה להצדקה רומנטית היא הטענה הנפוצה שמימון ציבורי של אמנות נועד לתרום לפיתוח מצוינות אמנותית. 

הצדקות דידקטיות - הצדקות שביסודן תפיסת האמנות כמכשיר המיועד לשימוש המדינה. תפיסה תועלתית זו של האמנות ממקדת את הערכתה לא ביצירת האמנות עצמה אלא בתכליתה של ההבעה האמנותית, שהיא השימוש הפומבי באמנות כ"מנגנון אידאולוגי של המדינה". ההצדקה הדידקטית שונה לחלוטין מן ההצדקה הרומנטית, מכיוון שהיא משובצת בהקשר חברתי ספציפי שבו "מהותה ה'טובה' של האמנות מתבטאת בהשפעה הציבורית שלה, ולא ביצירת האמנות עצמה.” דוגמה להצדקה דידקטית היא תפקידה של האמנות בבניית זהות לאומ,אף שהצדקות דידקטיות מזוהות לעיתים עם משטרים אוטוריטריים דכאניים, אין זה בהכרח המקרה. גישה דידקטית לאמנות יכולה גם לעמוד בבסיסן של גישות התופסות את האמנות כבעלת השפעות חברתיות חיוביות, כמו קידום פיוס ושלום.

הצדקות קלאסיות - הצדקות שביסודן תפיסת האמנות כסוג של פעילות פנאי או בידור. לפי הסכֵמה של ההצדקות הקלאסיות, האמנות מעניקה לקהל צרכניה הנאה 'קתרזיס' או 'תועלת' במונחי כלכלה. צריכת האמנות נתפסת בפעילות פנאי המהווה פעולה אנושית וחברתית בסיסית. מכיוון שמטרתה של האמנות היא בידור לקהל הרחב, אמת המידה היחידה למדידת ערכה של האמנות היא ההנאה וההיענות של הקהל. דוגמה להצדקה קלאסית היא התפיסה של מימון ציבורי של אמנות כשירות חברתי הנכלל במתווה כלכלי של מדיניות רווחה שמפעילה המדינה.

בשנים האחרונות מדיניות התרבות בישראל הופיעה בשיח הציבורי בצורה בולטת יותר מאי פעם וזאת על רקע כמה משברים שזכו לעניין ולהד תקשורתי. 

הצעת החוק שזכתה לשם "אמנות בתרבות" היתה נסיון של שרת התרבות לשעבר מירי רגב לעגן בחקיקה את זכותו של שר התרבות לשלול תקציבים מגופי אמנות נתמכים בהתאם לתנאים שונים הקשורים באופן כללי לתכנים אמנותיים המתייחסים באור שלילי ללאומיות הישראלית. הצעת החוק עוררה סערה וזכתה הן לתמיכה והן להתנגדות מצדדים שונים של המתרס הפוליטי. 

שנתיים אחרי שהצעת החוק נפלה בשל סיבות טכניות התרגשה על כל העולם מגיפת הקורונה. הסקטור האמנותי היה אחד מענפי העיסוק שנפגעו בצורה הקשה ביותר מההגבלות שנכפו בשל הנסיונות לצמצם את התחלואה ולעצור את התפשטות המגפה. מוסדות האמנות בכל העולם היו "הראשונים להסגר והאחרונים להפתח". אמנים ועובדים רבים ב"מקצועות התרבותיים" מצאו את עצמם חסרי תעסוקה ומשוועים לעזרה מהמדינה. הפתרונות וסיוע החירום שהוצעו על ידי משרד התרבות זכו לביקורת מסיבות שונות. יש אף שראו את הסיטואציה כהזדמנות פז לשינוי מערכת היחסים בין אמנות קהילה ומדינה.

משברים אלו איתגרו, כל אחד בצורתו השונה, את מבנה התמיכה הציבורית באמנות בישראל והעלו באופן עקרוני ומעשי את שאלת הההצדקות לה. בהרצאה נסקור את התפתחותם של המשברים הללו וננסה להבינם בצורה עמוקה לאור התיאוריות והתפיסות שהכרנו בחלקה הראשון של ההרצאה.