גדלתי בבית שהעשיר את ילדותי בסיפורים.
שלוש דמויות חיבבו עלי ספרים וסיפורים: אמי, אבי וסבי.
אמא הייתה מספרת טבעית. לבד מסיפורים שסיפרה לי על ילדותה בהונגריה היתה מספרת לי סיפורי עם ששמעה מהוריה, סיפורים מתולדות העם ההונגרי וסיפורים מהקלאסיקה ההונגרית העשירה. היא שפעה אמרות שורשיות וחרוזים עממיים והיה לה סיפור לכל דבר. היא אהבה לשתף את ארבעתנו, ילדיה, בכל אשר חוותה במקום שבו גרנו. החרוזים ההונגריים עדיין מהדהדים בראשי.
גם אבא תרם להיותי מספרת סיפורים. הוא סיפר בעיקר ממקורות ישראל והיהדות, סיפורים מהתנ"ך וסיפורי חז"ל וגם סיפורים מחוויותיו והתנסויותיו הרבות במלחמת העולם הראשונה. הוא שהה בשבי בסיביר במשך שש שנים וחזר ציוני נלהב. לאחר מכן עבד בקהילה כמורה בבית הספר היהודי. עלייתי לישראל הושפעה מאוד מהשקפותיו של אבא.
סבא היה קצב, איש גדול, חזק ושרירי עם לב חם, ואף הוא עם כשרון של מספר סיפורים מעולה.
הוא היה אנאלפבית – את העיתון קרא לאט לאט בהנעת שפתיים.
יחד עם זאת היה מספר עממי מעולה. בילדותי, כשביקרנו את סבא וישנו אצלו- והיו הרבה לילות כאלה – היה מספר סיפורים, דבר שהיה כרוך בטקס שלם: הוא היה יושב במיטתו כשמצנפת לילה לראשו, אני מצדו האחד ואחי יהודה מצדו השני והיה אומר, ''תנו לי יד ותתקרבו אלי קרוב קרוב כדי שלא אפחד כשאספר לכם את הסיפור המפחיד..''
סיפוריו היו מלאי דמויות מפחידות – שודדים, שדים, רוחות – והיה בהם תמיד אלמנט של התגברות על סכנות הרות גורל. ביסודם של הסיפורים היו אמונות טפלות. בלענו את סיפוריו בשקיקה. תערובת של אומץ והנאה הייתה בקרבה אל סבא בעת הסיפור ובהקשבה לו.
שלוש הדמויות החשובות האלה בחיי - אמא, אבא וסבא - הביאו אותי לאהבת הסיפורים והספר, וזהו כנראה מה שהניע אותי לכתוב סיפורים.
עבדתי שנים רבות כגננת וזו הייתה עבודה מהנה מאוד, כי לבד מן העבודה החינוכית עצמה היה לי קהל שומעים ששתה בשקיקה את סיפורי. עד היום אני מספרת סיפורים לנכדי ולניני ולילדים המבקרים אותי בשער הגולן.
תמיד אהבתי לכתוב. כתבתי מכתבים, כתבתי מאמרים שבהם היו משובצים סיפורים רבים, ועבדתי בהוראה בסמינר הקיבוצים ובסמינר אורנים.
בשנת 1974 הייתה לי שנת שבתון מעבודתי בסמינר אורנים ולמדתי ספרות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, אצל דב נוי. בהזדמנות זו התבקשתי ללמד במשך סמסטר אחד ספרות ילדים.
זו התנסות מרגשת ביותר בשבילי, כי הקהל היה מגוון מאוד. אנשים העלו שאלות מעניינות ושוחחו, זה תרם להם ולי.
בין השומעים את הרצאותיי הייתה נערה בשם אורה אייל, שסיימה את 'בצלאל'. היא פנתה אלי וביקשה לאייר את אחד מסיפורי שטרם אוירו והביעה נכונות לכוון את סגנון ציוריה לרוח הסיפור.
כך ''ילדנו'' ביחד את הספר ''מעשה בחמישה בלונים'' שהיה ספר הילדים הראשון שפרסמתי. הצלחתו של הספר דרבנה אותי להמשיך ולכתבו ספרים נוספים לילדים.
הוצאתי עד כה עשרים ואחד ספרים, ביניהם ''תירס חם'' , ''הבית של יעל'' ועוד.
ועם זאת לא חדלתי לספר בעל פה. אני נהנית מהשניים: לספר בעל פה וגם לתת לסיפור צורה ספרותית שהולמת את התפיסה של ילדי הגיל הרך.
לכל סיפור שכתבתי נסיבותיו המיוחדות. מקצת מן הסיפורים מבוססים על שיחותי על ילדים שונים ועם נכדי. הסיפור ''נגיד ש-'', למשל, נולד כשנכדי תור שיחק על הדשא ואמר: '' נגיד שאני קופץ למים!'' – וקפץ בעצם על הדשא. הוא הביא עשבים ואמר: ''נגיד ש..'' וסיפור מה הוא מצא בים.. מילת הקסם הזאת, 'נגיד ש' משמשת אותי מאז בשיחות עם ילדים, כי המושג הזה ממחיש לילדים את קסמו של הדמיון לעומת שגרת היומיום.
קבוצות של ילדים מבקרות אצלי. הם באים אלי לחדר עבודתי ויושבים שם סביבי, ואני מספרת להם סיפורי-עם או משהו מסיפורי. השיחות עם ילדים בגיל הרך, בגיל הגן ובכיתות היסוד מהנות מאוד ומטעינות אותי ברעיונות לסיפורים נוספים.
כשסיפרתי פעם את אחד מסיפורי, ''המלך דוגי'', והגענו לסופו המר של דוגי הכלב הרע, ניגש אלי ילד ולחש לי:" לא היו צריכים לגרש את דוגי, אפילו שהוא היה רע, היה צריך לדבר אתו ולהסביר לו.'' התרגשתי מהאמונה שלו, מהעובדה שילד מאמין ששיחה עם מישהו רע ואכזר יכולה לשנות אותות ולהקטין את אכזריותו. התרגשתי מהעבודה שילד מאמין בכוחה של שיחה לשנות דברים.
מתוך הספר: 'סודות של סופרים' בעריכת מירי ברוך