שהדברים הם ממש לא שחור ולבן יש מלא צבעים באמצע וכמעט אף פעם אין נכון ולא נכון אלא רק הדרך המתאימה לי.
פרידה מחח"ק
לפני שאתחיל ואסכם את השלוש שנים המדהימות שהיו לנו כאן,
אשתף אתכם במשהו אישי. בסופ"ש האחרון הלכתי אחורה אל היומן שכתבתי אז, ב2014, היום הראשון שהתחלנו ללמוד, ביום הראשון שהתחלנו ללמוד חח"ק. זוכרים? אז, שרק התחלנו,שהיינו הראשונים לשינוי היינו כולנו עם עיניים סקרניות לגלות, להתחיל דרך יחד..
אקריא קטע שכתבתי אז ביום הראשון. "לא נגעתי" מה שנקרא.
נחיתה רכה.
יום שני בבוקר, התחלה חדשה, שלום שנה א'.
אין שלט ענק שמבשר ברוכים הבאים, אין מרצה ראשונה שמרגיעה ואין תחושה שמישהו מכיר אותי מלבד לזכור את המבט שלי..
ואז מגיע שיעור החח"ק. מקבלים תחושה של חיכינו לכם, מילים נכונות לפעמים זה מה שכל אחד מאיתנו צריך. חולקנו לשתי קבוצות, נוער בסיכון ומנהיגות חברתית. שמחה שקיבלתי כבר בפעם הראשונה חלוקה שרציתי ואת מה שאני מכירה הכי טוב, והכי אני שמחה שזה קבוצה קטנה.
בשיעור עם שרה היינו עשרה אנשים בקבוצה, את השורות שעד עכשיו אפיינו את כל השיעורים, הפכנו למעגל, שבו אפשר להביע ולהרגיש בנוח להיחשף. הייתה לי הזדמנות לספר מה זה חינוך בשבילי, כמה כוח יש למילים וכמה דמות מתווכת משמעותית להכוונה בחינוך ילדים. מלבד ההזדמנות לשתף, נחשפתי לנקודות מבט שונות של אחרים על חינוך וזאת הייתה דרך מעניינת להכיר חברים שאיתי בכיתה.
אם היה לי נוח בקבוצה של עשרה אנשים, בשעה אח"כ חולקנו לקבוצה אינטימית יותר. חמש בנות שיחד נרכוש כלים, והקבוצה הקטנה הזו תהווה לנו פתח הכי נכון ובטוח לשאול, להבין ולהתפתח. משהו בקבוצה קטנה, כנראה לנצח יגרום לי לנשום עמוק יותר, ויזכיר לי תחושה ביתית.
בטוחה שהלימודים בהמשך יחשפו אותי להיכרות חדשה עם מושגים, לתת שם לסיטואציות מניסיוני בעבר ולדעת לשלב את הכלים הבלתי פורמלים שאקבל להכשרה המעשית הפורמלית שתהייה לי במהלך השנה. וכמו ששרה הבטיחה שאנחנו בטוח נצמח ונצא אדם שונה משנכנסנו.
אם עד אתמול חששתי מיום לימודים עמוס עד השעה שבע בערב, רק בדרך הביתה הבנתי כמה זה מעולה שדווקא שיעורי החח"ק הם אחר-הצהריים ונותנים תחושה אמיתית של חינוך בלתי פורמלי. אם כל הלימודים האלו נראים כמעין מים עמוקים, החח"ק זה הזמן להרים את הראש מעל המים, ולנשום.
אדווה נאמן – בוגרת 2009 מסלול קידום נוער
מילים אישיות מטקס סיום 2010
"אני יושבת כאן אחרי ארבע שנות לימודים באורנים.
ארבע שנים בהן למדתי חינוך בלתי פורמאלי במסלול קידום נוער ושילוב אמנויות בחינוך.
ארבע שנים בהן שהיתי בחברת סטודנטיות וסטודנטים כמוני, שהגיעו לאורנים מלאי אמונה ותקווה כי ניתן לשנות ונחושי מצח לעשות זאת.
לאורך ארבעת השנים הללו, אורנים הפגישה אותי עם חלק מהמקומות החשוכים והמפחידים הנמצאים בשולי החברה הישראלית היום.
במהלך עבודתי המעשית הגעתי מידי שבוע לאגף הנוער של בית המעצר קישון ונחשפתי למציאות הקשה שם.
מציאות בה ילדים עם אצבעות מכווצות מקור בחורף אשר חיפשו להאכיל את בני משפחתם, ישנים בתא אפלולי. מציאות שבה אני לא מסוגלת לעשות דבר מלבד לטפוח על שכמם ולהכיל בהבנה את דבריהם.
לאחר מכן, כשהייתי בקבוצת התיאטרון של אורנים, נסענו, כחלק מאיסוף חומרי הרקע להצגה "מבועתת" לבקר במעון לנשים הנשואות לגבר מכה.
הכרנו נשים הנמצאות בשלב הקריטי בו הן אמורות להחליט האם לחזור הביתה או לבחור במציאות חדשה על אף הקשיים.
המפגשים הללו היו משמעותיים עבורי בעיקר מפני שאת העיבוד שלהם עברתי עם המרצים.
בני אדם חמים וחכמים מקבלים ופתוחים אשר ידעו לכוון ולהורות לי את הדרך.
אני יושבת כאן אחרי ארבע שנות לימודים באורנים שבזכותן הבנתי שאת העבודה האמיתית, המשמעותית, שיכולה להביא לשינוי אמיתי, אני הולכת לעשות עם נשים.
אני עדיין לא אמא, אבל יש לי 16 בנות מקסימות.
אני עובדת עם קבוצת נערות שכולן נפגעו על ידי גברים.
בעקבות השינוי שעברתי אני עובדת איתן רבות על היותן בנות, נשים חזקות לעתיד, ולא קורבנות חלשות.
אני מרגישה שיצאתי מאורנים אישה אחרת. עם סדרי עדיפויות אחרים, דעות אחרות, ומטרות אחרות לחיים".