דמוקרטיות מתות לאט. ממלכות קורסות כאשר הן נעכלות מבפנים, כאשר עמודי התווך שלהן שוב אינם יכולים לשאת את העול הדמוקרטי. כמו עץ ששורשיו נרקבים והוא עדיין עומד, עד שבאה רוח עזה ומפילה אותו ארצה במשב אחד.
הדמוקרטיה המודרנית בנויה על תשתית היסטורית תרבותית בת מאות שנים. בבית הספר לומדים ילדינו את הטכניקה הדמוקרטית, אבל ההיסטוריה התרבותית שהרתה את הדמוקרטיה שייכת לתחום דעת אחר והיא לא נלמדת. אנו רואים שהניסיונות להפעיל דמוקרטיה במדינות וחברות שלא עברו את התהליך ההיסטורי הזה נכשלים. כי דמוקרטיה אינה רק שיטת בחירות אלא היא מימוש של הלך רוח ציבורי.
ואצלנו, התנועה הציונית צמחה באירופה כשהיא ניזונה מכל שלבי ההתפתחות התרבותיים הללו. הציונות לא וויתרה על אף אחד ממרכיבים אלו. היו הוגים שהדגישו יותר את העיקרון הפוליטי-מדיני, כהרצל והיו כאלו שהדגישו את העיקרון הלאומי והסוציאלי כמשה הס א את התפיסה החילונית והסוציאליסטית של החברה כא"ד גורדון, אבל כולם קיבלו פחות או יותר את הפלטפורמה הציונית של הומניזם, רציונליזם מדעי, נאורות פוליטית, ליברליות, חילון, סוציאליזם (רך או קשה) ולאומיות.
כעת אנו עומדים בפני איום היסטורי חסר תקדים על הפלטפורמה הזו. בפנינו עומדת השאלה הנוקבת האם ישראל תתקיים כאשר אנו שומטים מתחתיה את אחד או יותר מאבני הבניין הללו.
מכיוון שהמענה ברור לנו, לא, אנו עומדים, בחשש גדול, מפני מציאות מאיימת. האם נמתין עד לקריסת הדמוקרטיה שלנו ועלייתה של מערכת שלטונית סמכותנית או פשיסטית שרואה בדמוקרטיה רק משחק כוח שאפשר גם בלעדיו או בלא חלקים ממנו? מכיוון שגם כאן התשובה הראויה היא לא, עלינו לקום ולעשות.