גיל המרואיינת - 61
נולדתי בכפר ארווצ'ן בשנת 1941 לפי ספירת אתיופיה, ולפי ארץ ישראל בשנת 1948.
נולדתי
בת מספר 3 מהמשפחה של אמי, מצד אבי אני בת רביעית ולשני הוריי יחד אני בת
בכורה, למרות שמבחינת שתי המשפחות אף פעם לא הייתה הפרדה, היינו כולנו אותה
המשפחה וכולנו קיבלנו את אותו היחס.
גדלתי בבית יחד עם הוריי
ואחיי הגדולים. רוב שנות ילדותי עברו עליי בשוטטות בחצר הבית, לא התחנכתי
בשום מסגרת וביליתי את רוב זמני ומרצי בבילויים ומשחקים משותפים יחד עם
חבריי ושכניי הקרובים.
כשהגעתי לגיל 8 אבי ואמי הגיעו יחד
להחלטה שאני גדולה מספיק כדי להתחיל להיות שותפה בעבודות הבית השונות, וכך
מצאתי את עצמי בגיל כה מוקדם מתחילה לעבוד בניקיון הבית, בהכנת אוכל לבני
הבית ששהו רוב הזמן מחוץ לבית, אבל רוב עבודתי הסתכמה בכך ששמרתי על אחיי
הקטנים שלא יאונה להם כל רע ושיישארו בקרבת הבית.
כשהגעתי לגיל
15 אבי שאליו הייתי קשורה מאוד חלה במחלה קשה שפרצה בפתאומיות שמקורה לא
היה ידוע והיא לא הותירה לו זמן רב, הוא נלחם בה במשך 9 ימים שבסופם המחלה
הכריעה אותו. באותה התקופה קצת לפני מחלתו של אבי נדדתי בין בית הוריי לבין
ביתה של דודתי (אחותו של אבי) שלה בת אחת ולא תמיד היה מי שיעזור להן
בעבודות הבית השונות. כשאבי נפטר עברתי לצמיתות לביתה של דודתי. היא שימשה
לי כמו אם ומילאתי שם את חובותיי המשפחתיות, כגון יציאה לנהר למלא כדי מים,
מאחר ולא היו לנו תשתיות.
שלוש שנים לאחר מות אבי התבשרתי
שהגיע זמני לעזוב את הבית על מנת להתחיל חיים משותפים עם בן הזוג שיועד לי
מגיל 12. על השידוך הייתה אחראית דודתי, שאחרי כמה מפגשים עם הורי החתן,
המשפחות החליטו שאנו ראויים אחד לשני ואנו יכולים להתחתן. החתן גר במרחק
יומיים הליכה מביתה של דודתי ונאלצתי להעתיק את מקום מגוריי כדי לחיות יחד
איתו. עברתי לעיר חדשה שנקראת אדיסייה. שם העבודות נעשו יותר אינטנסיביות
וברורות והעבודה התחלקה בין הבית והחוץ, הייתי מתמרנת את זמני בין החוץ
שכלל בתוכו תבואה ועדרים רבים, לבין הבית שהיה שייך לי בכפר, שם הייתי
צריכה לדאוג לאוכל ולניקיון, הדברים השוטפים של הבית. שבע שנים לאחר חתונתי
נולד בני הבכור. הוא בדיוק כמוני גדל והתחנך בבית, ללא מסגרת של חוקים
וכללים והעביר את זמנו במשחקים בחצר הבית. ארבע שנים אחריו נולד לי בן נוסף
שכמוהו גם גדל והתחנך בבית.
הייתי כבר עם שני ילדים ובפעמים
הרבות שהייתי יוצאת לעבודה מחוץ לבית לא היה מי שישגיח על הילדים אז המון
פעמים נאלצתי לצאת יחד איתם לעבודה במרעה ותוך כדי העבודה הייתי משגיחה
עליהם.
כשלבני הבכור מלאו 7 שנים הוא הצטרף לעבודות הבית השונות
והיה יוצא לרעות את הצאן ומדי פעם הייתי יוצאת יחד איתו או מציצה עליו על
מנת לוודא שהוא מסתדר והכול בסדר.
חמש שנים אחר כך נולדה בתי,
הבת שלה חיכיתי זמן כה רב הגיעה סוף סוף ויחד איתה הגיעו בשורות טובות, אני
ומשפחתי התבשרנו שאנו עולים לארץ המיוחלת "ארץ ישראל".
חודש
אחרי הבשורה התחלנו לצאת לדרך אני, בעלי ושלושת הילדים, התחלנו ללכת לעבר
ארץ בשם סודן. הדרך לא הייתה קלה והעובדה שהיו לי שלושה ילדים קטנים לא
הועילה, הדרך הייתה מלאה מהמורות וסכנות, המחסור במים ואוכל היה קשה מנשוא
וכל הזמן חשבתי שאני בסדר ושאני ובעלי נסתדר, אבל מה יהיה עם ילדיי? פחדתי
שאאבד אחד מהם עקב התחלואה הגבוהה שהייתה בקרב האנשים שבעקבותיה שיעורי
התמותה הלכו וגדלו, והמון פעמים רציתי לעצור הכול מהחשש להם.
צעדנו
במשך 12 יום בתנאים לא תנאים והרבה פעמים עצרו אותנו אנשים בדרך וביקשו
מאיתנו כסף ובגדים שהיו עלינו והרגשתי חסרת אונים מול המצבים הללו. הדבר
שהיה הכי קשה לי במהלך המסע הוא שהמון אנשים ממוצא סודני עצרו אותי ואת
בעלי באמצע הדרך וממש דרשו מאיתנו למכור להם את בתנו הקטנה או לתת להם אותה
בטענה שהם רוצים לעזור אך האמת הייתה שכל מה שהם רצו זה לגדל את בתי כדי
שביום מן הימים הם יוכלו להפוך אותה לשפחה, מאחר ובאותם הימים הבנות נמכרו
לעבדות.
בסופו של דבר הגענו לסודן בשלום והיינו צריכים להגיע
לעיר בשם "גאדריף" שנמצאת בתוך סודן. כשניסינו להיכנס לתוך העיר אנשי
הארגון של הצלב האדום עצרו אותנו בכניסה ומנעו את כניסתנו, נשארנו במעבר
הגבול תחת השמש הקופחת מעל ראשינו, ללא קורת גג יחד עם הילדים הקטנים,
וחיכנו לתשובה מתי נוכל להכנס. הייתה לנו בעיה נוספת בעיית השפה, שלא הבנו
את שפתם של הסודנים, מה שיצר חיכוכים נוספים שנבעו מאי הבנה. לדאבוננו הרב
קיבלנו תשובה שלילית ואסרו עלינו להיכנס לתוך העיר.
אנשי הצלב
האדום הקימו לנו מעין מחנה בכניסה לעיר וציידו אותנו באוהלים ובאוכל בסיסי.
בכל אוהל נאלצנו לגור שתי משפחות יחד, ואחרי תקופה של חודשיים משפחה שהיו
לה מעל שני ילדים זכתה לעבור לאוהל משל עצמה. האוכל שקיבלנו מהצלב האדום
היה חסר טעם לילדיי, והם סירבו לאכול ממנו והתקיימו ממים במשך יומיים,
נאלצתי לברוח מהמחנה לכמה שעות כדי שאוכל להגיע לשוק ושם למכור את בגדיי
ותכשיטיי המעטים על מנת שאוכל לקנות מעט אוכל סביר לילדיי.
אחרי
חודש של שהייה במחנה המאולתר בעלי וכמה מחבריו שיחדו מספר מורי דרך שהיו
בבעלותם משאיות על מנת שיוציאו אותנו מן המחנה באישון לילה.
יצאנו
עוד באותו הלילה, צעדנו במשך כמה שעות עד למקום המפגש, ובמשך כל אותו הזמן
ילדיי לא הפסיקו לבכות והחשש שנתפס היה גדול, לבסוף הגענו ומיד זיהינו את
המשאיות. חויבנו לשלם כ-70 ביר (כסף אתיופי) עבור כל בן משפחה, ויצאנו לדרך
לעבר גאדריף.
כעבור כמה שעות נסיעה הגענו לפאתי העיר, שם ננטשנו ע"י מורי הדרך שפחדו להיכנס יחד איתנו אל תוך העיר, התפצלנו וכל אחד הלך לדרכו.
אני ומשפחתי הגענו לבית של מישהי שאיתה קבענו מראש ושילמנו לה כדי להסתתר בביתה.
אחרי שבוע השכרנו מונית שתוציא אותנו מן העיר וברגע שיצאנו ידענו שאנו מוגנים כי לשם המשטרה איננה יכולה להגיע.
אני
ומשפחתי הגענו לבית שהיה ידוע לממשלת ישראל, ששם התרכזו כל המשפחות שהגיע
תורם לעלות לא"י. מדי פעם הגיעו אנשים מישראל שציידו אותנו באוכל ובגדים.
כעבור חודש התבשרנו שהגיע תורנו לעלות לארץ ישראל, הלכנו חצי לילה כדי
להגיע למקום המפגש שבו חיכו לנו שתי משאיות, עלינו והתחלנו לנסוע ובאמצע
הדרך אחת המשאיות נשברה והאנשים נותרו בדרך ומי שיכל הצטרף אלינו.
הנסיעה ארכה כ-3 שעות ומשם במהירות העלו אותנו למטוס, ולקראת בוקר ב- 4/5/1948 הגענו לארץ ישראל.
הגעתי
לכרמיאל למרכז הקליטה. שם למדתי באולפן עברית במשך כ- 10 חודשים שלאחריהם
למדתי את מקצוע התפירה ולמדתי דברים בסיסיים כגון: להשתמש בגז, שירותים
וכו'.
ילדיי נכנסו מיד לגנים ולביה"ס. שנה וחצי לאחר מכן עברנו
לבית חדש כשאני בהריון מתקדם, ומאז נשארתי בבית ועיקר עיסוקי היה לגדל את
ילדיי. שני בנים נוספו לי עוד אח"כ.
כיום אני עובדת בטיפול בקשישים.
הזהות שלי:
רואה
עצמי בתור ישראלית, אתיופית, דתייה, שהקשר שלה לארץ ישראל הינו עמוק וטבוע
עוד מימי אבותיי, אשת משפחה, שערכי המשפחה מהווים לי ערך עליון ובסיס
לחיים משותפים וטובים.
הישראליות שבי מתקיימת בשילוב התרבות
האתיופית מכיוון שלחוד זה כמעט ואינו אפשרי, ובאשר לאלו שמנסים זאת הם
נתקלים באטימות וקשיים רבים.