טופס נייח

ראיונות קבוצת מיכאל

פיסות חיים: בין אתיופיה לישראל 
ראיונות עם בני הקהילה האתיופית 

ראיינו: תלמידי שנה א' בקבוצת 'מיכאל': 
חנה אדגה, מודט אדמסה, נאוה איאסו, סוונט איינאו, רחל אמנה, ירושלים ווסה, רחל טשלה, מלכה יברקן, מזל יטמניו, עמי יצחק, מולו מהרט, אבי מהרי, צהיינש סימני. 
עריכה: ד"ר ענת ישראלי 
הפקולטה לחינוך (במסגרת הקורס: תרבות וזהות בקהילה האתיופית) | מכללת אורנים | תשס"ט 


בסיפורים הבאים צפונים סיפוריהם של בני ובנות הקהילה האתיופית, כפי שסופרו לסטודנטים יוצאי הקהילה הלומדים באורנים, ותועדו על ידם. 
חלקם מדהימים ומזעזעים, חלקם מעוררים השתאות והערצה, חלקם מקור לשמחה וגאווה, וחלקם חושפים גם לא מעט כאב וצער. 
כולם מהווים פיסות קטנות מתוך הסאגה ההיסטורית המיוחדת והבלתי נתפסת של קהילת 'ביתא ישראל', הקהילה היהודית שחיתה באתיופיה מאות בשנים, ובדורנו התממש חלום הדורות שלה והיא זכתה להגיע ארצה, במחיר כבד ובגילויי גבורה שרק החלו להיחשף. 

הראיונות מחולקים לשלוש קבוצות גיל: 
  • תחילה מובאים ראיונות עם בני 'הדור המבוגר', דור הסבים והסבתות. 
  • אחריהם מובאים ראינות עם 'דור הביניים', דור ההורים. 
  • לבסוף מובאים ראיונות עם 'הדור הצעיר', בני דורם של הסטודנטים, או הם עצמם.

גיל המרואיין - בן 78 
מקום - אצלי בבית 
שפה - הראיון נעשה בשפת האם של המרואיין, שהיא אמהרית. 

אני מבקשת שתספר לי על עצמך. 
נולדתי באתיופיה במחוז גונדר. אני בכור לאימא שלי ובן רביעי לאבא שלי. 
כילד בכור התחלתי לעסוק ברעיית צאן, כלומר שמירה על חיות הבית, כמו פרות כבשים, חמורים, סוסים. בהמשך, בגיל צעיר מאוד התחלתי להתלוות לאנשים מבוגרים וללכת לשדות לראות את עבודות החקלאות: החריש, הוצאת העשבים המזיקים, ואחר כך הקציר ואיסוף היבול. 
בין שמירה על העדר ובין העבודות האחרות אני והחברים שלי תמיד מצאנו זמן למשחקים מסוגים שונים: רכיבה על סוסים; משחק שקראו לו "לגגוש" - עשינו כדור משאריות של סמרטוטים וחבטנו בו במקלות; עוד משחק שקראנו לו "גנה" או "אנקור" – כדור מבול עץ או מגומי מגולגל שהינו חובטים בו במקל; ומשחק נוסף בשם "גבטה" - משחק עם אבנים ושנים עשר בורות המחולקים שש מול שש.המשחק נועד ל - 2 עד 4 אנשים. 
ליד הכפר שלי לא היה בית ספר וגם לא שלחו אותי ללמוד רחוק מהבית, אבל למדתי קרוא וכתוב בעצמי. 
הבית של ההורים שלי נמצא במקום מפגש של כמה דרכים, כך שכול ילדותי אני זוכר שבבית שלנו היו הרבה אורחים. חלק מהאורחים בא להישאר לילה ולהמשיך לדרכו וחלק אחר של האורחים בא להתייעץ עם ההורים שלי על דברים קטנים כגדולים. 
כשהייתי בן 20 בערך נשלחתי לבקר את הדוד שלי שהיה גר במרחק של יומיים הליכה מהכפר שלנו, ושם נשארתי חודש כאורח ולמדתי ממנו את עבודת הנפחות. 

האם הלכת במיוחד ללמוד נפחות? 
כן, הסיבה היא שליהודים אסור היה להיות בעלי אדמות. אדמה היא מקור הפרנסה באתיופיה. האדמה הייתה בידי הנוצרים. כאשר יהודי רצה לעבד אדמה הוא נדרש לשלם מסים כבדים לבעל האדמה. מסיבה זו יהודים הלכו לעבוד במקצעות אחרים. אני בחרתי ללמוד נפחות כי היה נראה לי שזה מתאים לי. 

האם התפרנסת רק מעבודות נפחות? 
לא, מאוחר יותר למדתי להיות בנאי כך שיצא לי לעסוק גם במקצוע זה במקביל לעבודות הנפחות. 
מאוחר יותר התחתנתי ובניתי את ביתי ליד בית הורי, כך שגם לאחר שהקמתי בית משלי המשכתי לעזור להורי. 
כשהייתי בערך בגיל 45 הייתה מהפכה באתיופיה שבמהלכה המלך היילה סלאסי שקרא לעצמו 'מלך המלכים' נפל והמהפכנים הכריזו על חלוקה של האדמות בין כל התושבים של אתיופיה. זה היה הדבר הטוב היחיד שעשה השלטון הזה. לאחר המהפכה ליהודים הייתה זכות להיות בעלי אדמות במסגרת הסיסמה "מרית לארשו" – אדמה למי שמעבד אותה, ואין צורך לשלם מיסים לבעלי אדמות. זה קרה לאחר מאות שנים . 

אם המצב השתנה לטובה, למה רצית לעלות לישראל? 
סיפורי ירושלים היו אצלנו בבית מאז שהייתי ילד קטן. 
אחי הקטן עלה לארץ בגיל 11 עוד ב 1956 , שמונה שנים אחרי שמדינת ישראל קמה. העלו את אחי ועוד חברים שעלו איתו במטרה שילמדו עברית בארץ ויחזרו להיות מורים באתיופיה. אבל זה לא קרה ואחי נשאר מאז בארץ. כך שכל הזמן ההורים והסבים חלמו על ירושלים . ב - 1983 כששמעתי שאפשר ללכת ברגל עד סודן ומשם הדרך לירושלים תהיה קצרה, לא חשבתי יותר מידי. לקחתי את משפחתי והתחלתי ללכת מיד. 

איך נקלטת בארץ? 
אני מאושר שאני בישראל, למרות שהיה קשה להגיע. באתיופיה היו לי הרבה חיות בית והייתי צריך לשמור עליהם יום ולילה שלא יגנבו אותם. הנוצרים התנהגו אלינו רע. גם כאן קשה. אני לא יודע לדבר עברית כמו שצריך וזה מרגיז. ואני עדיין חולם בלילה על אתיופיה. אבל אני שמח להיות כאן, במקום שהסבים שלי חלמו עליו ולא הצליחו להגיע.

גיל המרואיינת - בסביבות 80 
מקום - בית המרואיינת 
שפה - אמהרית 

אני מבקשת שתספרי לי על עצמך. 
קוראים לי ב. היינו שבעה אחים, ומתוכם נשארתי אני לבד. נולדתי ביזיה גוורגז להורים שידעו לדאוג לילדים שלהם, והם חיתנו את כולנו. הם חיו במעמד טוב מבחינה כלכלית וידעו להסתדר טוב במה שהיה להם. אבי היה עובד בחקלאות, והיה עושה הכול בשביל לפרנס את המשפחה בכל דרך אפשרית. חוץ מהחקלאות היה מוכר כלים שהיה עושה אותם. אמי הייתה אישה מדהימה וחרוצה. הייתה עושה כלי בית מחרס ומוכרת אותם, וכך היינו מתפרנסים. 
בתור ילדה אני זוכרת שהייתי עוזרת להורי בכל דבר שיכלתי לעזור להם. הייתי מביאה מים מהבאר, המקום היה רחוק אני וחברותי היינו הולכות ביחד. וגם הייתי מביאה קרשים בשביל לעשות אש לבישול. הורי חיו חיים מאושרים עד שנפטרו. 
הורי חיתנו אותי בגיל 15 והתגוררתי במקום שנקרא בוגנה. ילדתי שלושה ילדים, אחת מהם נפטרה לי. מבחינה כלכלית הבית תמיד היה מלא באוכל. היו לנו פרות, בעלי היה עובד בחקלאות ואני הייתי עוזרת לו וגם הייתי עושה כלי בית מחרס ומוכרת אותם כמו שאמי למדה אותי. חיי הנישואים היו טובים, אך גם לדברים טובים יש סוף. התגרשתי מבעלי בהסכמת שנינו. 
אחרי שהתגרשתי חזרתי להורי עם ילדי, והבת הבכורה נשארה עם אביה. אחרי שנתיים התחתנתי שוב ותודה לאל גם בנישואים אלה היו לי חיים טובים, וחיתנתי את כל הילדים. חייתי שבע שנים במקום שנקרא איילה. עם כל הטוב והרע היה לי ולמשפחתי חלום להגיע לירושלים הקדושה והחלטנו להגשים את החלום. תחילה צעדנו ארבעה ימים ברגל. באור יום היינו מתחבאים מהשלטון, שלא יתפסו אותנו, וברגע שהחשיך היינו צועדים לקראת הגשמת החלום. כך עליתי לא"י ולירושלים הקדושה, עם כל התלאות והקשיים שעברנו בדרך. אני מודה כל יום לאלוהים שזכיתי לעלות לירושלים הקדושה. חיי בא"י חיים טובים, ואני מודה לאלוהים על זה. זכיתי גם לראות את נכדיי נישאים ואת הנינים, ואמן שאמשיך לראות את כל הנכדים מתחתנים. חלומי התגשם ואני הכי מאושרת שיכולה להיות.
גיל המרואיין - בת 74 
מקום – בביתה 
מצב משפחתי: אלמנה +12. 

א' נולדה בעיר גונדר אשר מיקומה בארץ אתיופיה. א' באה ממשפחה של 9 אחים ואחיות. 
את ילדותה העבירה בסביבת סבתא שלה מפני שהם חיו ביחד. בהיותה בת 5 באו לבקש את ידה מאביה. ובגיל 13 התחתנה לראשונה.לאחר שבע שנות נשואים ושנים של מאמץ להביא ילד לעולם, הצליחה א' לשמור על היריון תקין והצליחה להביא את בנה הבכור . עם השמחה על הילד הראשון בא גם הצער והכאב על פטירת הבעל היקר מבלי שיזכה לראות את בנו הבכור גדל וממשיך את דרכו. 
א' מספרת שהיא עד היום לא הצליחה להתגבר על אובדן בעלה היקר. 
המצב החדש שבו היא אמא בגיל 20 לילד בן חודש ללא בעל היה לה מאוד קשה היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. המצב החדש לא היה מקובל על אביה והוא יצא לחפש לה חתן חדש, ולאחר שנתיים היא התחתנה בשנית. 
לא' יש זיכרון מאוד חד ממספר מקרים: 
  • לידת בנה הקטן ואחי הגדול 
  • הלידה שלי 
  • המסע לארץ ישראל. 
א' ואמי כל אחת מהן ילדה את בנה בהפרש של שבועיים זו מזו. הלידה הקרובה שהייתה להן חיזקה את הקשר בניהן וכך גם בין הילדים. 
בהמשך הראיון הבנתי שא' הייתה מיילדת , והיא שעזרה לאמי בעת לידתי, כפי ששמעתי ממנה כעת בפעם הראשונה. הלידה לא הייתה קלה אך היא לא הייתה מוכנה לספר לי מעבר לזה. 
ואז התחילה לספר על המסע לארץ. העיניים שוב מלאות עצב. "חודש לאחר הלידה שלך יצאנו למסע לירושלים, לארץ ישראל." 
המסע לארץ היה קשה ארוך ומייגע. היא יצאה למסע עם חמישה מילדיה וחמשת האחים שלה . בבוקר הם היו מתחבאים ממפני החיילים ובערב היו צועדים לכיוון ארץ ישראל, ירושלים , ארץ הקודש. ארץ של היהודים. המסע לירושלים (לא"י) נמשך כארבעה חודשים. בחודשים האלה לא היה להם יום ולא היה להם לילה. החודשים נראו כנצח. א' מספרת שאת המסע לארץ הם תכננו במשך חודשים לפני כן, הן מבחינה נפשית והן מבחינה חברתית. היא עזבה את בית מגוריה ואת החברים, והשאירה באתיופיה את המשפחה שלה ויצאה למסע, אך המסע לא היה כפי שהיא צפתה לו. המסע אומנם נמשך מעט זמן, ארבעה חודשים , אך בחודשים אלו היא איבדה את המשפחה שלה . 
בשנת 1986 זכתה א' לדרוך באדמת הקודש . אומנם היא מצאה את עצמה עם 3 מילדיה, ללא אמצעים כלכליים וללא ידיעת השפה, אך היא הצליחה להסתדר בארץ . לאחר 5 שנים זכתה לראות את כל ילדיה ונכדיה החיים, אך עם זאת א' לא חשה שהגיעה לתום המסע. היא אומרת : "כול עוד אין מקום קבורה לבניי ואחיותיי לא תמה העליה!". 
מאז שא' עלתה לארץ היא גרה בקרית ים . כל שנה ושנה בחודש יולי היא עושה אזכרה לילדיה ולאחיותיה. 

שאלתי אותה: 'תגדירי מי את?' 
א' ענתה לי כך: "אני אמא ל 12 ילדים, סבתא ל 35 נכדים, וסבתא רבא ללירז רותם וליאם. ילידת אתיופיה,יהודיה, שמחה . עליתי דרך סודן. ישראלית במקצת". 

סיכום שלי: 
הראיון עם גברת א' היה מאוד קשה, מפני שבהתחלה היא לא הייתה מוכנה לחשוף יותר מדי דברים, אך לבסוף היא חשפה את הכאב שבה . הדרך שבה היא חשפה את הכאב הייתה דרך מאוד קשה, כשפירטה על המסע לארץ על אובדן המשפחה , על הקבורה ללא קבר של משפחתה. אך עם זאת היא מלאת חיים. היא רואה את המסע בשני מישורים: במישור הראשון היא מוכנה הייתה לעבור את המסע שוב בהסתכלות לאחור, אך מצד שני היא רואה את האובדן ואת חוסר השייכות שלה לארץ. א' אינה מרגישה מקובלת מבחינה חברתית, עם קשיי השפה וקשיי המנטאליות היא הייתה מוותרת על העלייה . 
א' אמרה: "אם הייתי יודעת שזה מה שמצפה לי בארץ לא הייתי עולה ולא הייתי לוקחת את הסיכון שאני צריכה לקבור את ילדיי ואת אחיותיי". 
כשא' דיברה איתי במהלך הראיון הצלחתי להבין לעומק את השיר של יהודה לוי "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". השיר נכתב בתקופת הגלות . השיר מדבר על הכמיהה לא"י ועל כך שהוא נמצא במערב אך ליבו נמצא בא"י, וכך (בהיפוך) אצל א': היא נמצאת כאן בארץ כפי שהיא רצתה, אך ליבה נמצא בדרך בסודן, היכן שנמצאים הילדים והאחים. 
אמנם עכשיו א' גרה בקריית ים בסביבת ילדיה ונכדיה, אך עם זאת היא לא מרגישה בטוחה כאן בארץ. יכול להיות שזה בגלל הגיל המבוגר שבו היא הגיעה לארץ. 

גיל המרואיינת - בת 51 
מקום הראיון – בבית המראיינת 
שפה - עברית 

אני מבקשת שתספרי לי על עצמך. 
נולדתי באתיופיה בשנת 1960 בכפר במחוז גונדר, בחלק הצפוני של המדינה. גדלתי במשפחה עם 8 אחים ואחיות. כל ילד קיבל יחס מיוחד. למרות שביה"ס היה רחוק אבי שלח את האחים שלי ללמוד. אני אישית לא הלכתי ללמוד, נשארתי בבית ועזרתי בעבודות הבית. עשיתי את כל מה שאימא ביקש ממני, אם זה להכין אוכל לאחים שלי, או לעבוד בשדות, ולעיתים לרעות את הצאן, וכו'. 

באיזה גיל מתחתנים ? 
באתיופיה מארסים את הבנות בגיל צעיר מאוד כדי למנוע אי נעימות, מכיוון שהיה קיים חשש שמא השכנים הלא יהודים ירצו להתחתן עימן. אני אישית אורסתי כבר בגיל שבע וכנראה שהשידוך לא היה טוב, לכן משפחתי אירסה אותי שוב. זה לא אומר שעזבתי את בית הורי, האירוסים הם רק בשביל הפרוטוקול ואינם מחייבים, ושוב על מנת למנוע אי נעימות מצד השכנים הלא יהודים (כך שברגע שיבוא שכן שהוא לא יהודי לדרוש את יד הבת ההורים יכולים לטעון כי הבת כבר מאורסת למישהו). נשארתי בבית הורי עד גיל 16 ורק אז באמת התחתנתי ונולדה לי הבת הראשונה (הבכורה) שקראנו לה "אגרה". לאחר הלידה בעלי היה צריך ללמוד ולכן נשארתי בבית הורי וכעבור שנתיים נודלה לי הבת השנייה לאחר שנפוצה השמועה כי העלייה לא"י החלה משפחתי להתארגן לקראת "המסע". למרות שלא ידענו כמעט שום דבר על המסע, איך הוא הולך להראות ובאיזה קשיים נתקל ולאן פנינו מועדות ומה מצפה לנו בארץ ישראל, החלטנו בכל זאת לצאת למסע. מכרנו את כל מה שיכולנו ונעזרנו במשפחות. כמה משפחות התארגנו ושכרו מורה דרך כי אף אחד לא ידע את הדרך. לקחנו אוכל ושתייה ככל שיכולנו לשאת והתחלנו את הצעידה. הלכנו בעיקר בלילה מכיוון שהיה פחד שמא השלטונות יתפסו ויכלאו אותנו. בדרך נתקלנו כמה פעמים בשודדים שלקחו כמעט הכול, לא רק את הכסף אלא גם את האוכל והשתייה, ולא השאירו לנו שום דבר. לעיתים המפגש עם השודדים הסתיים באלימות שגרמה לכמה מהאנשים להישאר מאחור . 
המסע נמשך כשבועיים. הגענו לגבול סודן, למחנה פליטים "אמרקובה", ושם המחזה היה מזוויע: כמויות אדירות של אנשים שככל הנראה הגיעו מכל מיני מקומות, ורק אותנו הפרידו, כי ככל הנראה היו אנשים שהיו פעילים בקהילה היהודית וסייעו לנו להגיע לנקודת המפגש שבה היהודים מתאספים על מנת להמשיך את המסע. בעלי היה בין האנשים שסייעו לאותם הפליטים היהודים ונתנו להם הדרכה איך לפעול בתוך המחנה. לאחר שזהותו נחשפה ונודע לסודנים כי הוא מסייע לפליטים לחצות את הגבול הוא נעצר ועונה בכלא הסודני במשך חודש. לבסוף שוחרר מכיוון שהסודנים לא הצליחו לאמת את חשדותיהם וגם מצבו היה גרוע, הוא היה על סף מוות והם הבינו שאין שום תועלת להחזיקו בכלא. 
כל הזמן הזה נאלצתי להסתדר לבד ולדאוג לילדי לאוכל ולשתייה, כי המצב במחנה היה כל כך גרוע שכל יום היו מתים אנשים (ילדים ומבוגרים). היו מחלות רבות ופשוט חששנו לחיינו. אחרי כתשעה חודשים של שהייה בסודן, לילה אחד עברו נציגים של הקהילה בין האוהלים של היהודים ואמרו להם כי הם חייבים לעזוב את המחנה מיד. מבלי לתת הסברים העלו אותנו בחשאי למשאיות שנסעו במדבר ללא אורות. נדחסנו במשאיות כמה עשרות אנשים ואף אחד לא התלונן, היה שקט מוחלט ואפילו הילדים לא בכו. הרגשנו כי משהו גדול מאיתנו הולך להתרחש וחיינו תלויים בשקט הזה. אחרי נסיעה ארוכה המשאיות נעצרו ושוב הנציגים הורו לנו לרדת בשקט מהמשאיות וביקשו שנתיישב בשקט מוחלט בלב המדבר. פתאום מאמצע שום מקום החל רעש נוראי ואחרי כמה דקות של רעש, כשהאבק והחול נעלמו, נגלה לעינינו המטוס הענק, והכבש הענק ירד לו באיטיות רבה. בתוך כמה דקות כל מאות האנשים שהיו איתנו היו כבר על המטוס, הכבש נסגר והמטוס המריא. בתוך כל ההמולה הזו פתאום ראינו חיילים ואנשים "לבנים" שדיברו בשפה מוזרה ובעזרת מתורגמן אמרו לנו שאנחנו בדרך לא"י. רק אז באמת עיכלנו שאנחנו לא נמצאים בסיכון. 

האם בעלך ידע משהו על ארץ ישראל? 
כן, כולם ידעו, כל ילד וילדה חלמו ודיברו על ירושלים. לא על ישראל אבל ידענו על ירושלים, שההורים שלנו סיפרו שחלמו עליה במשך דורות. אבל מידע עדכני על המצב של ישראל עכשיו לא היה לאף אחד, הרבה אנשים היו משוכנעים שהם יגיעו "לארץ זבת חלב ודבש" ושכול היהודים יהיו דתיים ויתפללו כל היום וילבשו בגדים לבנים ויראו כמו מלאכים, ולכן זה היה שוק מבחינתנו להגיע ולגלות שזאת לא המציאות... 
העלייה שבה הגענו לארץ נקראה "מבצע משה". נחתנו בלוד ומשם פיזרו אותנו לכל רחבי הארץ. ישנם משפחות שהתפצלו שוב גם בפיזור בארץ, והיה קשה לחוות שוב גם כאן את הפרידה והבלבול. אנחנו נסענו לאשקלון ללילה אחד ואחר כך שיבצו אותו במלונות ברחבי הארץ. אנחנו נסענו למלון "פאלאס" בנהרייה ושם התגוררנו במשך שנה בתנאי בית מלון. כעבור שנה עברנו למרכז קליטה "ספיר" בקרית ים . אחרי 9 חודשים עברנו לדירת עמיגור . 
בשנת 1988 בעלי התחיל לעבוד בחברת בזק , ואני עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות מכיוון שהיה עליי לטפל בילדים . 
במשך שנים אחרי שעלינו לארץ חשתי לא שלמה עם העלייה מכיוון שכשעלינו לארץ עליתי ללא משפחתי שנשארה שם, כל אחיי ואחיותיי והורי. אין יום שלא התפללתי שנפגש שוב. אחרי 10 שנים של המתנה והתכתבויות מול הרשויות והמשרדים הממשלתיים הורי ואחיי ואחיותיי עלו ארצה בשנת 1991 במסגרת "מבצע שלמה". האיחוד היה מרגש מאוד, ורק אז הייתי שלמה עם העלייה שלנו . 
אחרי 25 שנה של נשואים התגרשנו ונאלצתי לעבור דירה עם בנותיי. כיום אני מתגוררת בקריית ביאליק בדירה שקניתי במאמצים רבים. 

גיל המרואיינת - בת 51 
מקום – בבית המרואיינת 
שפה – אמהרית ,עברית 

ב' נולדה בעיר ווזבה ליד גונדר. התחתנה בגיל 9 ובגיל 11 עברה לגור עם בעלה לראשונה. 
לאחר שמלאו להם שלוש שנות נישואים ילדה את בנה הראשון. בגיל 14 התחילה את האימהות שלה, וכמו כן גם את עבודות הבית, כמו: ללכת לשאוב מים, לכבס, לבשל, ולעתים גם לעלות להרים במטרה לאסוף עצים לבישול. בעלה עבד בתור נפח והיה מייצר סכינים, גרזנים, ואת כל כלי החריש והשחיטה. במקביל בעלה עבד גם בשדה, וגידל גידולים כמו תירס, חיטה ושעורה. 
הזוג הצעיר התגורר במקום שאין בו חשמל ולכן ב' נאלצה לעלות לבד להרים ולכרות עצים. במקביל לעבודות הבית שלה עבדה בעבודות מגוונות, אחת מהן היא קדרות. היא היתה מכינה מחימר כדים מאוד גדולים בשביל למלא בהם את המים שהיתה מביאה, או לשים בהם את החיטה, השעורה, החומוס, ושאר האוכל היבש. כמו כן שמרה בכדים גם מוצרי חלב. כמו כן הכינה בגדים מיוחדים לה לבעלה, ולחמשת הילדים שנולדו להם. ,ב' היתה מסורה לבעלה ולמשפחה הקטנה שהיא הקימה. 
הזוג הצעיר היה חרוץ ומוכן לעבוד קשה על מנת שלא יחסר שום דבר לילדיהם, למרות כל הקושי, שהרי היו זוג צעיר עם חמישה ילדים. הם השתדלו תמיד שלילדים שלהם לא יחסר דבר, עם כל זה שלא תמיד היה להם מספיק כסף בכדי לפרנס משפחה גדולה, אבל ידעו להסתדר עם מה שיש להם. לא רק שניסו להסתדר, הם גם התחלקו עם שכנים שהמצב שלהם היה יותר גרוע. הם היו ביחסים טובים גם כלפי חוץ, כלפי האנשים והשכנים. גם השכנים המוסלמים או הנוצרים היו מאוד מחוברים לזוג הצעיר. הם היו אוהבי שלום עם כולם ואף פעם לא היה להם ריב ולא הסתכסכו עם אנשים. 
עם כל זה שהם חיו בשלום בין מוסלמים ונוצרים הם תמיד שמרו על היותם יהודים לכל דבר. מתוך היותם יהודים הייתה זיקה לארץ ישראל ושאיפה לעלות ”לארץ זבת חלב ודבש". הזוג הצעיר חלם על הארץ והם תמיד ציירו לעצמם איך נראית ארץ ישראל. תמיד שמעו על אנשים שברחו ועלו לארץ. הם גם רצו לעלות, אבל באותה התקופה השלטון שהיה אסר עליהם את היציאה מחוץ לאתיופיה. מידי פעם באו ואמרו לאנשים 'תתכוננו, בקרוב נעלה אתכם לארץ ישראל', והם היו צרכים לשמור על זה כעל סוד מאוד חשוב שרק מי היה יהודי ידע אותו. 
באותה תקופה אחותה הצעירה עלתה עם בעלה לארץ דרך סודן וב' לקחה את זה מאוד קשה. לקח לה זמן לעכל שבאמת אחותה עלתה, היא פחדה שקרה לה משהו בדרך לסודן, מכיוון שסודן הייתה מוכרת כמקום מאוד מסוכן, בעיקר אם יודעים שאתה יהודי. 
לאחר תקופה אחותה הצעירה של ב' הודיעה לה שהם הגיעו בשלום וסיפרה לה על ארץ ישראל, ושהיא מתפללת גם בשבילה שתגיע בשלום עם משפחתה, והתחילה לשלוח לה כסף. 
סוף סוף עברה השמועה שחלום העלייה לארץ ישראל עומד להתגשם. הזוג הצעיר התחיל למכור דברים שאפשר למכור, ודברים שאפשר לתת לאנשים הם נתנו במתנה לאלה שמאוד אהבו וידעו שתמיד יזכרו אותם. 
הזוג הצעיר לקחו רק דברים מאוד בסיסיים, אוכל לילדים וקצת בגדים שלא היו מוכנים לוותר עליהם, וכך התחילו את המסע שלהם. קודם כל עזבו את הכפר ועברו לגונדר, ומשם המשיכו את דרכם לאדיס אבבה. 
באדיס אבבה הזוג הצעיר השכיר מן ביתן מאוד קטן והתיישב בו במשך שנה שלמה. לאחר מכן בא היום הכי מאושר, היום שתמיד ציפו לו, רגע שתמיד חלמו ויזכרו אותו, יום העלייה לארץ ישראל. הזוג הצעיר עלה לארץ הקודש בתאריך 25/5/1991 ב'מבצע שלמה'. ב' מספרת שהדבר הראשון שעשו היה לנשק את אדמת הקודש ולהשתחוות לארץ. הם הביעו את שמחתם בבכי ובחיבוקים. משם לקחו את הזוג הצעיר למרכז קליטה שבשבי ציון ליד נהריה, ולאחר חצי שנה הזוג הצעיר עבר לגור באתר קרוונים בחצרות יוסף, מהסיבה שלא אהבו את האוכל הישראלי ולא היו מוכנים שמישהו אחר יבשל בשבילם. הם הרגישו שהם נכים ולא יכלו לסבול את זה. הם חיפשו את העצמאות והחופש שלהם, התגעגעו לאוכל שלהם, לעבודות שלהם, ולא השלימו עם זה, ולכן הם עזבו את מרכז קליטה ועברו לאתר קרוונים במטרה למצוא את העצמאות שהם חיפשו ולנסות לשחזר את התרבות שהם מכירים, ושם בחצרות יוסף מצאו את מה שחיפשו. 
אחרי שנה נאמר להם שיש אפשרות לקבל משכנתה ולקנות בית, ואכן הם קיבלו את המשכנתה ובשנת 1993 קנו את ביתם הראשון בישראל ועברו לגור בפרדס-חנה עם חמשת ילדיהם. 
ב' לא עבדה בשום מקום עבודה כיוון שטיפלה בחמשת ילדיה ובעוד שתי צבריות שנולדו לבני הזוג בארץ. גם בעלה לא עבד בשום מקום בגלל בעיות בגב. עם הזמן זה תסכל את הזוג, הכול השתנה להם, הכול היה חדש והיה להם קשה להסתגל למצב החדש. פתאום המזל לא האיר פניו לב' מכיוון שבעלה שהיה שותף כל חייו לה ולילדים נלקח ממנה בצורה כזו שלא חשבה ולא דמיינה את חייה בלעדיו. מפה הקושי שלה הלך והתחזק. היה לה קשה לגדל שבעה ילדים ללא בעלה, היא הרגישה שהכול נופל עליה ולא היה מישהו שיכול לעזור לה, היא לא התגוררה במקום שמשפחתה גרה בכדי שיעזרו לה. 
לב' לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את המצב כמו שהוא ולהיות חזקה למרות הכול. היא שאבה כוחות בשביל הילדים שלה. ב' גידלה את ילדיה בכוחות עצמה, חיתנה את בנה הבכור ואת בתה השנייה, ויש לה חמישה נכדים שהיא שמחה לראותם ולשמור עליהם בכל הזדמנות אפשרית. ב' אומרת: 
'לראות את הילדים שלי עצמאיים ולראות את הנכדים שלי שגדלים בסביבה טובה זה המתנה שלי, ההצלחה שלי לגדל אותם לבד! הייתי רוצה להעביר את זה הלאה... אם אתם לבד ויש לכם ילדים תהיו חזקים, אל תתנו לאף מכשול לשבור אתכם, תאמינו בעצמכם, והתוצאה תהיה כפל כפליים! תדעו שאלוהים תמיד איתכם ונמצא איתכם. אלוהים הוא הסוד הגדול, תפנו אליו בכל מצב ובכל זמן.....' 

גיל המרואיין - בן 54 
מקום - בביתנו 
שפה - עברית 

אבי נולד באתיופיה באזור גונדר בצ'רבטה. הוא הבכור מבין עשרה אחים. 
עד גיל עשר היה רועה כבשים ופרות. בעבודתו כרועה צאן היה לוקח את החיות לשדה והיה משגיח שלא יגנבו אותם, שלא ילכו לאיבוד ושלא ייאכלו ע"י חיות טורפות. הוא היה משגיח לפחות על שלושים כבשים ועשר פרות, ובנוסף גם עזר לסבי בחקלאות. הוא היה מעבד את האדמה, חופר ושותל זרעים של עצים שונים, מגדל פירות וירקות וקוצר חיטה. 
בגיל אחת עשרה נכנס לבית הספר, קפץ כמה כיתות וסיים שתיים עשרה שנות לימוד. 
בגיל עשרים ואחת התחתן עם אישה ולאחר זמן קצר התגרש ממנה. 
באותה תקופה בערך בשנות השבעים של המאה ה - 20 התחלף השלטון באתיופיה. חילופי השלטון לא מצאו חן בעיני אנשים מכיוון שזה לא היה שלטון דמוקרטי, ולכן החליטו תלמידים רבים וגם סטודנטים ועוד הרבה אנשים לצאת להפגנות נגד השלטון לנסות לעורר שינוי באתיופיה. אבי היה אחד המפגינים, ובמהלך ההפגנה נהרגו הרבה סטודנטים ע"י אנשי השלטון, הוצא צו להרוג את כל מי שמתנגד לשלטון, וכך היה. 
למרבה המזל אבי לא נהרג אבל תפסו אותו ואת שניים מאחיו הקטנים והכניסו אותם לכלא למשך חודש וחצי. במשך השהות שלהם בכלא הם סבלו סבל נוראי מבחינת נוחות ואסתטיות, לא היה להם על מה לישון, המזרנים היו מלוכלכים ומסריחים, ובכלל כל המקום עצמו היה תא קטן ומסריח ובו שרצו מלא ג'וקים ועכברים. בקושי נתנו להם אוכל, הם גוועו מרעב ולא התקלחו, במשך כל הזמן הזה שהיו בכלא הם היו לבושים באותם בגדים מלוכלכים וקרועים. 
לאחר חודש וחצי שבו שהה בכלא הוא יצא ומיד ברח לסודן ברגל, מכיוון שאם השלטון היה יודע שיצא מהכלא וחזר לאתיופיה היו מחפשים אותו והורגים אותו, לכן ברח משם. בסודן עבד בשוק בחנויות שונות וניסה להתקיים ממש מפרוטות, לפעמים הוא וחבריו היו נתפסים בידי השוטרים הסודנים והיו מכניסים אותם לכלא, שם היו מכים אותם ומתעללים בהם בגלל שהיו שונים מהם: אבי לא דיבר את שפתם, האוכל שלהם היה מוזר בשבילו, הכול היה שונה בשבילו. הסודנים שמו לב לכך ולכן התייחסו אליהם בצורה ממש אכזרית. במשך אותה תקופה שאבי ואחיו חיו שם הם היו צריכים לחיות בשקר ולהגיד בכל פעם מחדש שהם נוצרים ולא יהודים כי בסודן שנאו יהודים, ואם היו יודעים זאת היו הורגים אותם. הוא הרגיש כאילו רואים בו עבד כי התייחסו אליו כך, הוא היה עובד שעות על גבי שעות רק כדי שיהיה לו מה לאכול. 
אבי ועוד שנים עשר מחבריו היו גרים באוהל שבקושי הספיק להם, הם בקושי הסתדרו שם מבחינת מקום, האקלים שלא היו רגילים אליו והאוכל שלא היה להם. מה שחיזק אותם וגרם להם להמשיך לעמוד על הרגליים הוא שהיה להם אחד את השני, הם תמכו זה בזה, ומה גם שהוא היה עם שני אחיו הקטנים. במיוחד חיזקו אותם המחשבות על בני המשפחה האחרים, כי כל מה שהם רצו זה להמשיך לחיות ולראות יום אחד את בני המשפחה האחרים, את האחים ובמיוחד את ההורים, ובגלל זה הם לא הרגישו לבד למרות הקושי והסבל לחיות במקום כזה. 
בשנת 1983 אבי ברח מסודן. הוא נסע לים סוף למקום שנקרא ג'וביטו, ומשם הפליג באוניה לאילת שמונה ימים ולילות, כמובן בעזרת הסוכנות היהודית. מאילת הם טסו לשדה התעופה בן גוריון ומשם לקחו אותם למרכז הקליטה באשקלון. שם הוא חי שישה חודשים ואחרי כן עבר למרכז קליטה בנצרת עלית, שם גם התחתן עם אימי בגיל עשרים ושמונה. הם גרו שם במשך שנתיים. 
בתקופה זו הוא למד במכללת אורט בקרית ביאליק ועשה מכינה במשך שנה. אחרי המכינה עבר לבית ספר לאחיות, שם למד להיות אח מוסמך, אך נאלץ לפרוש כעבור כארבעה חודשים עקב המצב הכלכלי הקשה. בדיוק באותו זמן אני נולדתי ולכן היה מאוד קשה גם ללמוד וגם לפרנס אותי ואת אימי, ומבלי שתהיה תמיכה כספית ורגשית מצד המשפחה, מכיוון שבאותו זמן הם לא גרו איתנו. 
אחרי שפרש מהלימודים התחיל לעבוד בבזק בתור טכנאי במשך תשעה חודשים, ואחר כך החליטו לעבור לראשל"צ, שם התחיל לעבוד בעיריית ראשון בתור תחזוקן בית ספר 'בלקינד' שזה בית ספר לחינוך מיוחד. 

אבי מגדיר את זהותו גם כזהות ישראלית וגם כזהות אתיופית, מכיוון שיש בשניהם גם יתרונות וגם חסרונות. באתיופיה היה נח לחיות מכיוון ששם אין לחץ ואין כל כך הרבה דאגות פרנסה על הראש, כי שם לכל משפחה יש חלקה מסוימת ששייכת למשפחה, ואף אחד לא מתקרב ומנסה לקחת דבר שלא שייך לו. אין שם גם דאגות כספיות בגלל שכמעט כל דבר שהם רוצים נמצא ממש לידם, כמו למשל ירקות ופירות וחלב, אם הם רוצים לאכול הם בעצמם שוחטים פרות או כבשים ואוכלים, כל מה שהם צריכים זה לעבוד לאורך השנה וכך בעונת הקיץ הם מסודרים. 
החיסרון באתיופיה הוא שזו ארץ לא דמוקרטית והיא מתפתחת, אין שם חופש ביטוי, הם אינם יכולים להגיד ולעשות מה שהם רוצים. לעומת זאת בישראל המדינה מפותחת והיא דמוקרטית, יש חופש ביטוי, יש הרבה מקומות עבודה, אם קורה משהו יש לאן לפנות, הוא מרגיש חופשי, אין חשש מזה שיעצרו אותך או יהרגו אותך בגלל שאמרת משהו לא במקום. מצד שני החיים פה ממש קשים, מכיוון שיש הרבה דאגות פרנסה על הראש, יש גם תחרותיות אחד כלפי השני, כי כל אחד מנסה להיות יותר טוב מהשני, על כל דבר פה בארץ דורשים כסף, הכול יקר, צריך לקנות ולהסתדר עם הרבה דברים שבאתיופיה לא היו צריכים. 
הזהות שלו שייכת לשני הצדדים, כי מצד אחד טוב לו שהוא בישראל ומצד שני היה רוצה לחזור לאתיופיה ולחיות בראש שקט ולפרנס את המשפחה בלי בעיות ובלי דאגות...
דור הביניים: ראיון רביעי 
מקום – בית המראיינת 
שפה - עברית 

גדלתי להורים חקלאים ולמשפחה בת עשר נפשות. למדתי בבית ספר יסודי בשם אמבוואר הנמצא בעיר גונדר. לאחר תקופה עזבתי את בית הספר בגונדר לטובת לימודי כאח ועברתי לבית ספר חדש בשם באזוזו על שם אלצפאסיד. לימודי להיות אח נמשכו כשלוש שנים ובתום הלימודים חזרתי לבית הספר אמבוואר, שם עבדתי במשך 15 שנה בקליניקה בתור אח. כל חיי היה לי חלום לעלות לארץ ישראל, רצינו לעלות כמו שאבותינו עלו לפני כ -2500 שנה. 
אני זוכר שכשהייתי קטן והייתי בבית הכנסת באתיופיה המבוגרים התפללו בקול רם ובכו הרבה. שאלתי את אחד המבוגרים שהיו שם למה הם בוכים והוא סיפר לי שיש מלחמה בישראל (מלחמת ששת הימים), התחלתי לבכות כי פחדתי שעכשיו ייגמר החלום ולא אוכל עוד לעלות לארץ ישראל בגלל המלחמה. 
בעקבות חלומי ניסיתי לעלות לארץ ישראל ברגל ובמהלך הניסיון נתפסתי פעמיים ע"י ממשלת אתיופיה בגבול סודן. 
חיילי הממשלה תחקרו אותי ללא סוף ושאלו ללא הרף מדוע אני רוצה לעלות לארץ ישראל? מה חסר לי כאן? סבלנו מאנטישמיות קשה. הם החליטו להכניס אותי לכלא למשך שנה. במשך שהותי בכלא סבלתי מעינויים קשים, תלו אותי על עמוד עם הידיים פתוחות וקשורות לעמוד והחלו להכות אותי. נשברו לי האצבעות ועד היום נותרו לי צלקות בידיים. במהלך התקופה הזו שקלתי לסיים את חיי, רציתי להתאבד, לא יכולתי לעמוד נפשית ופיזית בהתעללויות הקשות שהייתי נתון בהם. לאחר כשנה השתחררתי מהכלא וקיבלתי עונש לא לקבל משכורת במשך שישה חודשים. בתום העונש עבדתי כאח בקליניקה של הסוכנות היהודית באתיופיה ולאחר תקופה הקליניקה נסגרה ובמקומה נפתחה קליניקה חדשה בשם "אורט" ושם עבדתי בתור אח. כעבור זמן מה ממשלת אתיופיה גילתה שקליניקת "אורט" בעצם מבריחה בסודיות יהודים אתיופים לארץ ישראל וכך גם ארגון ישראלי זה גורש מאתיופיה. ב- 1983 ניסיתי שוב לברוח מאתיופיה לסודן. הלכנו במשך חודש, אשתי הייתה בהריון עם בתי ונאלצה ללדת באמצע הדרך. ניסיתי לעזור לחולים ונתתי להם תרופות שהיו לי, אך זה היה חזק מאיתנו והמון משפחות מתו בדרך ולא יכולנו לקבור אותם מכיוון שלא היו לנו כלים מתאימים ולא היה כסף וכוח, לכן נאלצנו להשאיר אותם בדרך בלי לקבור אותם. בכינו בכל יום במסע, ביום ובלילה. בכינו על כך שלא יכולנו לעזור לאלו שלא היה בכוחם לשרוד את המסע המפרך והקשה הזה. הגענו לסודן ושם שהינו כ שמונה חודשים בגאדרף, לאחר מכן עברנו לחרטום עיר הבירה של סודן, ומשם עלינו לארץ ישראל בשנת 1984. 
כיום אני נלחם במשך שנים להיות מוכר בתור אסיר ציון. 

מה היה הרגע הכי קשה בחייך? 
הרגע הכי קשה בחיי היה העינויים שעברתי במשך שנה בכלא 

מהי זהותך? 
אני מרגיש שהזהות שלי נשארה באתיופיה. אני מרגיש שאני לא ישראלי אלא אתיופי בודד. 

מדוע אתה חש ככה? 
אני מרגיש שבארץ מפלים אותנו לרעה. המציאות של היום היא לא החלום של הורי. אני מרגיש שזו ארץ המחולקת לפי עדות. לא חשבתי שזאת המשמעות של יהודי. באתיופיה אנו מתחשבים בזולת, ואם היה קורה למישהו משהו היינו כולם עוזרים לו. פה זה לא ככה. 

אתה מתחרט שעלית לארץ ישראל? 
אני מצטער שעליתי לארץ כי הופתעתי לגלות שזה לא החלום שלי. 

לסיכום: 
התרגשתי מאוד מהסיפור, והצטערתי לשמוע אכזבה גדולה בקולו. האכזבה נובעת בעיקר מהדרך שבה ציירו לו את ישראל. בתור ילד הוא נולד לתוך חלום של בית יהודי ובו כולם עם זהות אחת יהודית ולמען מטרה זאת סיכן את חייו והיה מוכן לעזוב את ביתו ולצאת למסע מפרך בכדי לממש את חלומו. 
הצטמררתי מתיאור העלייה, שבו אנשים ובהם גם ילדים, לא שרדו את המסע ארצה ונותרו מאחור ללא קבורה הולמת לבני-אדם. 
כיום זמנה ממשיך להלחם על הזכויות שמגיעות לו במדינה בתור אסיר ציון, ומקווה שהעוול שנעשה לו מצד המדינה יתוקן. נוצרה אכזבה מכיוון שכל מה שהוא ציפה לו וקיווה לו לא תאם את המציאות בארץ. אין ספק שיש פה כישלון מערכתי בקליטת יהודי אתיופיה. קליטת יהודי אתיופיה העמידה את הממשלה בפני אתגר ציוני שבמשך הזמן התברר ככישלון.
גיל המרואיין - 50 
מקום - בביתנו 
שפה - עברית 

נולדתי באתיופיה במחוז גונדר באזור ווייניה ליד כפר אנבובר. נולדתי למשפחה בת 10 נפשות וכולנו עסקנו בגידולי חקלאות וברפת. בשנת 1974 הוקם השלטון הקומוניסטי , החלו גיוסים בכוח ובכפייה של צעירים יהודים ולא יהודים לשלטון הקומוניסטי, וכך גם אני גויסתי לצבא ולאחר מספר חודשים שוחררתי. עם שחרורי התחלתי ללמוד בבית הספר ובמקביל הייתי עוזר להוריי ולאחיי בחקלאות, אך הצבא לא הרפה ממני וחיפש אותי ועוד כמה צעירים בטענה שאנחנו מתגייסים להפיל את השלטון הקומוניסטי, וכך תקופה ארוכה הם היו ממררים את חיי. בשנת 1979 היה לי מורה יהודי שלימד אותי עברית ופעם אחת סיפר לי שיש יהודים באזור טגראי שבורחים לסודן ומשם לישראל . אותו מורה אמר לי לברוח לישראל מכיוון שהשלטונות רודפים אחריי והם ימשיכו למרר את חיי. לבסוף הוא אמר לי לקחת עימי עוד יהודים צעירים ולברוח בחשאי לישראל בלי שאף אחד יידע ובטח לא השלטונות. בזכות היהודי היקר הזה התחלתי לחשוב ולתכנן את הבריחה יום ולילה. לאחר מספר חודשים יצאתי עם צעיר נוסף לכיוון כפר וולקית וטגדי ללא מלווה ומורה דרך, כל הדרך נעזרנו באנשים מקומיים בלבד. לא סיפרנו לאנשים בדרך את מטרתנו ואסור היה להגיד שאנחנו יהודים. באחד הלילות תפסו אותנו שודדים בדרך ושדדו לנו את המסמכים, תעודת שנות לימוד וכסף. הם גידפו והפחידו אותנו מכיוון שחשבו שאנחנו שייכם לארגון מסוים (באותה תקופה פעלו באתיופיה מספר ארגונים שונים). לאחר מספר שעות הם שיחררו אותנו אך לא החזירו את המסמכים והכסף. כך המשכנו במשך שלושה שבועות, כאשר ביום היינו ישנים ובלילה הולכים בדרכים. השטח היה מיוער ולא היו בו הרבה אנשים מלבד שודדים, האוכל שהיה לנו כמעט ולא הספיק , המים נגמרו ולכן השתמשנו בנהרות. בתום המסע הגענו לגבול בסודן ומצאנו אנשים שמבריחים אנשים לסודן תמורת כסף. לאחר חציית הגבול נאלצנו לחפש מקום בשם גדריף, החיפוש נמשך שבוע ולבסוף מצאנו את הארגון ( המוסד) ולאחר שבוע הגענו בשלום ארצה. עם הגעתי לארץ התקבלתי למרכז הקליטה באופקים ולאחר שבועיים עברתי לגור בקיבוץ בשם בארות יצחק . לאחר שלמדתי אולפן באשדוד התגייסתי לצה"ל. 
האם תוכל להגדיר מהי זהותך? 
אני מרגיש יהודי גאה ואף ציוני אוהב את ישראל. 

סיכום : 
התרגשתי מאוד מהסיפור, ובכל פעם שאבא מספר אותו מחדש מציפים אותי רגשות עזים. אני מרגישה חמלה ועצב. העובדה שאבא שלי נחשד בפעילות ציונית ונמלט על נפשו לעבר סודן ומשם לישראל גורמת לי תחושה של גאווה. הדרך שהוא עבר במשך חודש רק עם אוכל יבש ומים, עזב את ההורים שלו ואת אחיו, עזב את הסביבה שהוא הכיר וכל זה בכדי להגשים את אותו חלום ישן לעלות לארץ ישראל. מודל זה מסמל את לקיחת האחריות על המצב, היכולת להיות אסרטיבי, להחליט החלטות הרות גורל.
גיל המרואיין - 40 
מקום – בבית המראיינת 
שפה – עברית ואמהרית 

מ' נולד בכפר בשם פנדיקה ליד גונדר, הנמצאת בחלקה הצפוני של אתיופיה . גדל וחונך בכפר שהיה יחסית מודרני ומפותח משאר הכפרים באתיופיה, הן מבחינת השכלה והן בתחבורה ציבורית וכו'. הוא למד מכיתה א' עד כיתה ט', דבר חריג באזור שרוב אוכלוסייתו הייתה כפרית ורוב בתי הספר היו במקומות מרכזיים, למשל בעיר גונדר. לאחר שסיים כיתה ט' הוא וחבריו החליטו ללכת ללמד בכפרים שונים במטרה לקדם ולחולל שינוים . הם לימדו במקומות שלא הייתה בהם אפשרות ללמוד, הוראה בסיסית, כמו לקרוא ולכתוב. 
לאחר שנה הוא החליט להתגייס לשרות צבאי , שם הוא עבר הכשרה מבצעית במשך תקופה של שנתיים. בתום שירותו הצבאי הוא החליט להמשיך בתחום ההוראה והמשיך להתמחות בתפקיד המחנך, ואת זה הוא למד במשך שלוש שנים. 
במהלך הלימודים הוא הכיר מישהי שלא הייתה יהודיה וזה היקשה עליהם מאוד, אך למרות זאת הוא היה עימה בקשר. הם אהבו אחד את השני ונולדה להם ילדה במחוץ לנישואין ולה הוא קרא פרי-הוט, כלומר "פרי אל". הוא מאד רצה להתחתן איתה אך לא יכל בגלל העובדה שהיא לא הייתה יהודיה. 
באותה תקופה היו המון דיבורים על ארץ ישראל והתחיל גל של עלייה, ובהמשך זה הגיע גם לסביבתו הקרובה ולמשפחתו והלחצים נהיו אינטנסיביים בקשר לעלייה, ומולו החל לעבוד גם כדי לעלות למדינת ישראל. מסע העלייה נמשך הרבה זמן, אך היה קל וללא קשיים. העלייה עברה בקלות כי גל העלייה היה חופשי ומסודר. באותה התקופה בזמן שהם שהו באדיס אבבה אביו חלה במחלה קשה, ממנה נפטר. לפני העלייה שידכו לו את אשתו לעתיד ואחרי כמה חודשים הם התחתנו ונולדה להם בת שקראו לה סיסאי, ורק אחרי שנה וחצי הם החליטו לעלות למדינת ישראל (1997). בהגיעו לארץ הוא עבר להתגורר לתקופה של שנה וחצי במרכז הקליטה "טירת הכרמל". תהליך הקליטה היה בחברת העדה האתיופית, כשכל משפחה קיבלה קרוון. 
במרכז הקליטה היה להם קשה בכלל (אוכל שונה, מנהגים שונים), ועם השפה בפרט. הם הרגישו נורא זרים ולא התחברו עם השפה תחילה, למרות שהוא היה בעל השכלה, אך מפאת בעיית השפה ההשכלה לא תפסה בארץ ישראל. חוץ מאמהרית הוא דיבר גם אנגלית, דבר שניחם ועודד אותו מעט. לאחר תקופה מסוימת הוא עבר לגור עם משפחתו בכפר יונה. גם שם היה מאד קשה בהתחלה. לדבריו 'זה פשוט לצאת מהנורמות, הייתי רגיל לראות את בני משפחתי שתמיד סבבו אותי בארץ הולדתי, שם תמיד היינו אחד סביב השני, אנשים שם היו יותר קרובים אחד לשני, ופה הייתי צריך להתמודד ולנסות להתאקלם בעצמי, ללא המשפחה המורחבת. התחלתי לעבוד במפעל פלסטיק, זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בארץ. עבדתי שם במשך 4 שנים ובשלב מסוים החלטתי להתקדם בעצמי אחרי שיצרתי חברויות והכרתי כבר את האנשים. נכנסתי לשותפות עם חבר והפכתי להיות עצמאי ובעל עסק לטחינת קמח "טיף", החשוב מאוד למאכלים העדתיים המסורתיים ואנו משרתים את בני העדה. זה מאפשר לי להתפרנס בכבוד ולהרגיש שייך במקום שבתחילה לא היה שלי במהותו. 

מה זה זהות בשבילך? 
הזהות בשבילי היא להיות יהודי במדינה דמוקרטית. 
הזהות האמיתית שלי היא אתיופית, המקום שבו גדלתי. היום אני מנסה לחנך את ילדיי לפי הערכים שאני גדלתי עליהם, וכך אני משמר גם את הזהות והתרבות שבאתי ממנה. 

סיכום: 
בראיון שערכתי ניתן לראות שהמרואיין מדגיש את הקושי שהיה לו בארץ, הקושי וההסתגלות שהיו לו בשנים הראשונות בארץ. 
ניתן לראות את ההבדלים הגדולים בתחום החינוך. באתיופיה שמו יותר דגש במשפחה במיוחד על ההיבט הלימודי, דירבנו אותם לצאת ללימודים, לעומת זאת בישראל הכל נראה לו כאילו אפשר לעשות מה שרוצים ולא חייב ללמוד. תעודת ההוראה שקיבל באתיופיה לא נחשבה כתעודה בה הוא יכל לעסוק איתה בארץ, ולמצוא עבודה יותר טובה. 
ולכן היה חייב לצאת ולעבוד בכל עבודה שרק מצא בכדי לפרנס את משפחתו. 
אומנם לא העליתי זאת בראיון אך המרואיין דיבר על חשיבות השירות למדינה, מכיוון שהוא עשה שירות מלא בתור מאבטח מתקנים באתיופיה, השירות שם עזר לו להתאקלם במדינת ישראל כי כך הרגיש שייך למדינה. 
הצבא היה לו מענה ומן קרש קפיצה לחיים החברתיים כלומר בצבא שם הוא הזדהה וקיבל סוג של או בסיס לחיים בישראל. 
ישנו דגש חשוב שמעצים את נכחותו בארץ והיא מדינה דמוקרטית לעומת החיים באתיופיה שלא היו דמוקרטים כלל, ועל כך הוא מברך על עובדה זו כי בין השורות עולה שזה תורם להתפתחות האישית שלו.
גיל המרואיינת – 50+ 
מקום – בבית המרואיינת 
שפה - אמהרית 

נ' נולדה באתיופיה בכפר ווגרה כבת בכורה במשפחתה. בגיל 12 הוריה חיתנו אותה עם בחור למשפחה מכובדת ועשירה, ומכיוון שהבחור היה בן יחיד נ' התקבלה בברכה לתוך משפחתו. לנגסט ובעלה נולדו 7 ילדים, שני בנים וחמש בנות. 
כאשר נפתחו שערי א"י ליהודי אתיופיה החליטו נגסט ובעלה לשלוח את בתם הבכורה לא"י עם אחיה הצעירים של נ'. כמובן שזה היה קשה לכל המשפחה, שהרי ידעו שהם עלולים לאבד אותה במהלך המסע, אבל בתם הבכורה התעקשה והייתה נחושה בדעתה לעלות לא"י, למרות כל הקשיים הכרוכים והסכנות הרבות המצויות בדרך. 
שבע שנים לאחר מכן במבצע "שלמה" החליטו נ' ומשפחתה לעלות גם הם לארץ ולהצטרף לבתם אשר המתינה להם בישראל. נ' ומשפחתה נקלטו במרכז קליטה מבשרת ציון, ירושלים. שם למדה נ' עברית והכירה את התרבות הישראלית. 
לאחר מספר שנים נ' ובעלה קנו בית בנתניה ועברו להתגורר על יד הוריה. נ' עבדה במשק בית כדי לפרנס את משפחתה והצליחה להשתלב למרות הקושי בשפה ובתרבות. 
נ' הצליחה לגדל שבעה ילדים למופת, והיא מספרת בגאווה שילדיה אכן הצליחו להשתלב בחברה הישראלית. כל חלומה הוא שילדיה ישיגו את מה שהיא לא הצליחה להשיג. בתהליך הזה של הניסיון להשתלב בארץ זרה סיפרה נ' שהיו לה משברים. ואכן המעבר לא"י יצר משבר זהות ובלבול והניסיון להשתלב בחברה הישראלית הביאו הרבה פעמים לקשיים בחייה של נ'. התא המשפחתי והערכים המשפחתיים לא היו כפי שהכירה באתיופיה. כעת הילדים היו אלה שהדריכו את ההורים, הם הסתגלו במהרה לתרבות החדשה, וההורים אינם עוד מודל לחיקוי של ילדיהם, תהליך שהביא להיפוך תפקידים בין ההורים לילדיהם ולחוסר כבוד מצד הילדים. מוסד המשפחה שהיה מרכזי בחייה של נ' התחיל להתפורר כעת, נוצר נתק. הניסיון לאמץ את התרבות הישראלית,חוסר התקשורת עם הילדים עקב השפה והמנטליות השונה גרמו לא פעם לחיכוכים בתוך התא המשפחתי של נ'. 
נ' מגדיר את עצמה כאתיופית יהודיה שגרה בארץ מולדתה. היא אוכלת רק את האוכל המסורתי,"אינג'רה","דבו","בונה"{קפה אתיופי} ולובשת בגדים מסורתיים, בעיקר בשבת. אורח החיים המשפחתי הוא מאוד מסורתי. מצד שני היא מעידה על עצמה שהיא לא מנותקת לגמרי מהתרבות הישראלית, גם אם היא מגדירה את עצמה כאתיופית. עצם העובדה שיצאה לעבוד כדי לפרנס את המשפחה ולהעניק הכול לילדיה מעידה על השתלבותה בתרבות הישראלית, שהרי באתיופיה הגבר היה המפרנס העיקרי במשפחה. נ' הצליחה לרכוש מעט את השפה ובנוסף היא מכבדת את החגים, גם אם הם עם מנהגים שונים מאלה שהכירה באתיופיה. 

לסיכום: 
הגירה מהווה קושי רב בהסתגלות בארץ חדשה. הניסיון לרכוש את התרבות החדשה, ומצד שני לשמר את התרבות אשר ממנה הגיע המהגר, יוצרים משבר זהות. 
המעבר לישראל היה התגשמות משאת הנפש של יהודי אתיופיה אשר שמרו על זיקתם ליהדות במשך דורות. אין ספק שהמעבר הזה מאתיופיה לארץ הוא חד וחריף, עבור כל עולי אתיופיה ובעיקר עבור דור ההורים. ואכן המעבר מאתיופיה לישראל היה האירוע אשר השפיע על חייה של נ'. תפילותיה של נ' התגשמו כאשר הותר לה לעלות עם משפחתה לארץ הקודש. כעת ניסתה נ' להשתלב בארץ עם תרבות ומנהגים אשר לא הכירה ובד בבד לשמר את אותה התרבות שכל כך אהבה מארץ מולדתה. עכשיו כשהיא בארץ זרה היא אמורה להתחיל מאפס, עם מעמד כלכלי וחברתי שנפגע וערכים משפחתיים שהשתנו. כעת הייתה נ' חסרת יכולת לשלוט בשפה ולהבין את התרבות החדשה וחסרת אונים מול ילדיה. אירועים אלה בהחלט היו משמעותיים והיו לנקודת מפנה שהביאו לשינויים באישיותה של נ'. 
כאשר נ' ציינה במהלך הראיון את המשבר שנוצר בין דור ההורים וילדיהם הבנתי כמה הורינו חזקים, הם פשוט ראויים להערצה, עם כל הקשיים הם הצליחו לגדל ולהעניק לנו את כל האהבה עם הרבה מסירות. הרבה פעמים אנחנו הילדים מאוד מקשים על ההסתגלות של הורינו בזה שאנחנו לא מושיטים להם יותר יד ותמיכה. גם כך החברה הישראלית עדיין מקשה על קליטתם והסתגלותם, לא מנסה להכיר את תרבותנו, ומסתכלת על התרבות האתיופית בעין צרה וביקורתית. 

רואים שנגסט היא אישה מאוד חזקה, אישה שבעיניי ראויה להערצה. אישה שמפרנסת את הבית, ומצליחה לנהל את התא המשפחתי בצורה מדהימה, למרות הקשיים היא הצליחה להשתלב בחברה הישראלית, ויותר מכול ילדיה התפתחו והשתלבו בחברה. אין ספק שזה בזכות האישה הזו שהעניקה לילדיה אהבה, תמכה ודחפה אותם להצליח. היא לא שוכחת לציין ולספר על געגועיה לארץ מולדתה, ולמרות זאת אין לה שום חרטה על העלייה לישראל מפני שהיא יודעת שזו הארץ שהיא נשאה אותה כל העת בתפילותיה, ארץ הקודש.

גיל המרואיין - בן 46 
מקום – בבית הורי המרואיין 
שפה - עברית ואמהרית 

ע' נולד בגונדר בכפר מצ'ה ב-2.9.1963. כבר מגיל 5 יצא עם אחיו לרעות צאן ומגיל 7 כבר היה אחראי על רפת קטנה. במקביל היה מסייע לאביו בחקלאות. כמו כן בשנים אלו סבו של ע' לימד אותו קרוא וכתוב באמהרית על מנת להכינו לבית הספר. כשהיה קרוב לגיל 10 הוריו שלחו אותו ללמוד בבית הספר. במהלך שנות לימודיו פעמיים הוקפץ כיתה ולכן סיים את 11 שנות הלימוד ב-9 שנים בלבד. לאחר שסיים, בגיל 19, הלך ללמד קרוא וכתוב בכפר אחר בגונדר כחלק מחובת לימודיו (חלק מהתנאי בבית הספר לקבלת בגרות הוא תרומה לקהילה). בכפר הזר, בו התגוררו נוצרים, היה צריך ע' לשנות את שמו כדי שלא ידעו שהוא יהודי. 
כשחזר לכפר ערכו לו טקס סיום לימודים ומסיבת אירוסין בינו לבין וו'. באותו הזמן התחיל ע' לחפש עבודה ובמקביל ביקש גם להתקבל לאוניברסיטה. מה שעמד למכשול הייתה הממשלה הקומוניסטית שבאותו זמן גייסה לצבא כל מי שסיים בגרות. כמצופה קיבל ע' זימון לגיוס מטעם המועצה המקומית, אך לפני שתפסו אותו ברח עם וו' לכפר גאינה שבדרך לסודן. משם ברחו לכפר תוכלאה שהיה בשליטה של המורדים בממשל. המטרה הייתה להתקדם לסודן כדי להמשיך משם לאמרה-קווה ומשם לגדריף, שם נמצאים צוותים המעלים באופן חשאי לישראל. לצורך כך שכרו מדריכים כדי שיובילו את הדרך, אך מכיוון שהממשלה התחילה לתקוף מהאוויר את כפרי המורדים כל התהליך נעצר והם מצאו את עצמם מתחבאים במערות ויערות על מנת לא להיפגע. אחרי מספר ימים המשיכו בדרכם, ביום היו ישנים ביערות ובלילה הולכים בצעדה רגלית לכיוון סודן. המדריכים אשר הובילו את הדרך הטעו אותם באופן מכוון במשך חודש שלם ומצאו סיבות להוציא מהם עוד ועוד כסף. לבסוף אחרי מכשולים ותלאות הצליחו להגיע לגבול סודן, שם עצרו את ע' חיילים ואחרי חקירה ממושכת שבה הם חשבו שהוא חייל שיחררו אותו בחזרה. חבריו שהיו עמו בדרכו וארוסתו (יש לציין שבאותו הזמן היה ע' בן 20 ואישתו לעתיד הייתה אז בת 12 וחצי בלבד) המתינו לו בגבול ומשם העמיסו אותם על משאיות לכיוון אמרה-קווה. בהגעתם נפגשו עם צוות מישראל, שעזרו להם בהקמת מחנה אוהלים, שם התגוררו כ-20 איש באוהל. כעבור מספר ימים הגיעו עוד הרבה אנשים ואז התחילו בבניית מגורי קבע לשם הועברו גם ע', ארוסתו וחבריו. התנאים במחנה היו קשים, רמת התחלואה הייתה גבוהה, וגם ע' חלה. בלילות היו מגיעים צוותים ישראליים שהיו לוקחים קבוצות לגאדריף על מנת לרכזם ולהעלותם לארץ ישראל. מכיוון שהיה חולה ולא ידע מה יעלה בגורלו, אמר ע' לאישתו ולחבריו שיעלו לפני שגם הם יידבקו באחת המחלות, זאת היתה אחת הדילמות הקשות בחייו באותה תקופה. 
אחרי שלושה שבועות קיבל ע' הודעה על הגעתם לארץ ושבוע לאחר מכן, כשכבר הבריא, עבר גם הוא את המסע לגאדריף, שם חבר להוריו. אחר מספר ימים ששהו שם, הסודנים גילו אודות המבצע, אספו וריכזו את כל היהודים ואמרו להם שלמחרת בבוקר הם עוזבים את גאדריף וחוזרים להודכילו שבאתיופיה. אבל באותו ערב היה כבר מבצע נוסף - אימו ואחותו הועלו למשאית אחת, הוא ושאר משפחתו למשאית אחרת שלמעשה לא הגיעה ליעדה מכיוון שקרסה מעומס יתר. כל נוסעי המשאית השניה חזרו לגאדריף ולמחרת בבוקר הועלו למשאיות על ידי החיילים הסודנים להודכילו, שם היו בעוצר שנמשך 3 חודשים, לא היה יוצא ולא נכנס. באחד הימים אחד הנוצרים התעמת עם חיל סודני בגלל בחורה. אותו נוצרי חטף לסודני את הנשק, הכה אותו וברח עם כמה מחבריו. משנודע לסודנים על המעשה הגיעו למקום האירוע והתחילו לירות לעבר האוכלוסייה שהייתה שם ולאיים עליהם. בנוסף לקחו את האנשים במחנה לוואדי ורצו להורגם. כל האנשים היו בלחץ היסטרי, צעקו, והתחילו להתווכח אחד עם השני. האחראי על הצלב האדום התקשר לממשל ואז הוחלט להוציא הנחיה שכל מי שרוצה יכול לצאת לאן שהוא רוצה, אם זה להגר או להישאר ולצאת לעבוד ולהתפרנס. ע' השכיר משאית לעבודתו כביכול ולקח איתו את אביו, 4 אחיותיו ואחיו לגאדריף משם הם עלו בעוד מבצע. ע' חזר להודיכילו להביא את אחיו ששהה במעצר ואת גיסתו, אך מכיוון שחל באותו זמן הרמדאן, חגם של המוסלמים, לא הצליח להשיג משאית והמתין מספר ימים. משהסתיים החג ע' השכיר משאית שוב ונסע לגאדריף עם אחיו וגיסתו, שם כבר חיכה לו הדרכון שנקרא 'תייסרי', אך המבצע הופסק זמנית מכיוון שבישראל תיכננו מבצע גדול ונרחב, הוא "מבצע משה". ע' לא ידע והמתין כמעט שנה בסודן עד שעלה ב-15.12.1984. כשהגיע ארצה נפגש עם משפחתו במרכז קליטה בצפת וניסה גם לאתר את אישתו. בחצי השנה הראשונה בארץ היה בין האולפן להפגנות בנושא יהדותם של עולי אתיופיה וגיורם. ע' הצליח לאתר את אשתו וחשב שחלומו התגשם, אך מפני שלאשתו טרם מלאו 18 שנים לא הרשו לו להיות עמה, הוא היה צריך להמתין עד שתסיים את לימודיה וימלאו לה שמונה עשרה שנה. 
ע' התגייס לצבא ושירת מספר חודשים במסלול הנקרא 'מגן ציון', בו התבצעה הכשרה לעולים. משם חלקם המשיכו בצבא (הדרכה וקבע) וחלקם סיימו והמשיכו בשגרת חייהם (עד לפני שנה, כשיצא החוק שמי שמלאו לו 40 לא יעשה מילואים, ע' מילא את חובתו כאזרח למדינה ועשה מילואים). ע' נרשם לטכניון, עבר מיונים והתחיל ללמוד. כעבור שלושה חודשים ראה שהשפה מקשה עליו והחליט לעבור למכללת באר שבע, שם נערכה מכינה לעולים. הוא סיים שם עם דיפלומה בהנדסת חשמל. היום ע' נשוי לוו' באושר ועם שלושה ילדים (15, 13, 8). הם חיים במגדל העמק וע' עובד במפעל הייטק שמייצר מכונות לרפואה ונמצא ביקנעם. 

בהקשר להגדרת זהותו טוען ע' שעם כל האמירות שנאמרות על העולים מאתיופיה הוא מרגיש יהודי טהור ושחור. הוא גאה להיות ככה ומגדיר עצמו ישראלי לכל דבר, למרות שנתקל מידי פעם באמירות גנאי. תודה לאל לא קרה לו כלום מזה. 

לסיכום, הראיון עם ע' היה מרגש מאוד. נדהמתי לגלות את מה שלא ידעתי עליו ועל חלק ממשפחתו. ע' הוא הדמות המרכזית במשפחה, "האח הגדול" שדואג לכלל. נראה שלא סתם קיבל את שמו. אחד האירועים שהשפיעו עליו במהלך חייו היה כשהגיע לארץ וחיפש את אשתו רבות ולאחר שמצא אותה לא אישרו לו להיות איתה, אפילו שטען שהוא נשוי לה ושהוריה יודעים מכך. ע' המתין עד שימלאו לה שמונה עשר ושתסיים את לימודיה. מהראיון נראה גם שע' מעריך ומוקיר את מדינת ישראל על פועלה למען העלאתם של יהודי אתיופיה לישראל. 

גיל המרואיינת - 61 

נולדתי בכפר ארווצ'ן בשנת 1941 לפי ספירת אתיופיה, ולפי ארץ ישראל בשנת 1948. 
נולדתי בת מספר 3 מהמשפחה של אמי, מצד אבי אני בת רביעית ולשני הוריי יחד אני בת בכורה, למרות שמבחינת שתי המשפחות אף פעם לא הייתה הפרדה, היינו כולנו אותה המשפחה וכולנו קיבלנו את אותו היחס. 
גדלתי בבית יחד עם הוריי ואחיי הגדולים. רוב שנות ילדותי עברו עליי בשוטטות בחצר הבית, לא התחנכתי בשום מסגרת וביליתי את רוב זמני ומרצי בבילויים ומשחקים משותפים יחד עם חבריי ושכניי הקרובים. 
כשהגעתי לגיל 8 אבי ואמי הגיעו יחד להחלטה שאני גדולה מספיק כדי להתחיל להיות שותפה בעבודות הבית השונות, וכך מצאתי את עצמי בגיל כה מוקדם מתחילה לעבוד בניקיון הבית, בהכנת אוכל לבני הבית ששהו רוב הזמן מחוץ לבית, אבל רוב עבודתי הסתכמה בכך ששמרתי על אחיי הקטנים שלא יאונה להם כל רע ושיישארו בקרבת הבית. 
כשהגעתי לגיל 15 אבי שאליו הייתי קשורה מאוד חלה במחלה קשה שפרצה בפתאומיות שמקורה לא היה ידוע והיא לא הותירה לו זמן רב, הוא נלחם בה במשך 9 ימים שבסופם המחלה הכריעה אותו. באותה התקופה קצת לפני מחלתו של אבי נדדתי בין בית הוריי לבין ביתה של דודתי (אחותו של אבי) שלה בת אחת ולא תמיד היה מי שיעזור להן בעבודות הבית השונות. כשאבי נפטר עברתי לצמיתות לביתה של דודתי. היא שימשה לי כמו אם ומילאתי שם את חובותיי המשפחתיות, כגון יציאה לנהר למלא כדי מים, מאחר ולא היו לנו תשתיות. 
שלוש שנים לאחר מות אבי התבשרתי שהגיע זמני לעזוב את הבית על מנת להתחיל חיים משותפים עם בן הזוג שיועד לי מגיל 12. על השידוך הייתה אחראית דודתי, שאחרי כמה מפגשים עם הורי החתן, המשפחות החליטו שאנו ראויים אחד לשני ואנו יכולים להתחתן. החתן גר במרחק יומיים הליכה מביתה של דודתי ונאלצתי להעתיק את מקום מגוריי כדי לחיות יחד איתו. עברתי לעיר חדשה שנקראת אדיסייה. שם העבודות נעשו יותר אינטנסיביות וברורות והעבודה התחלקה בין הבית והחוץ, הייתי מתמרנת את זמני בין החוץ שכלל בתוכו תבואה ועדרים רבים, לבין הבית שהיה שייך לי בכפר, שם הייתי צריכה לדאוג לאוכל ולניקיון, הדברים השוטפים של הבית. שבע שנים לאחר חתונתי נולד בני הבכור. הוא בדיוק כמוני גדל והתחנך בבית, ללא מסגרת של חוקים וכללים והעביר את זמנו במשחקים בחצר הבית. ארבע שנים אחריו נולד לי בן נוסף שכמוהו גם גדל והתחנך בבית. 
הייתי כבר עם שני ילדים ובפעמים הרבות שהייתי יוצאת לעבודה מחוץ לבית לא היה מי שישגיח על הילדים אז המון פעמים נאלצתי לצאת יחד איתם לעבודה במרעה ותוך כדי העבודה הייתי משגיחה עליהם. 
כשלבני הבכור מלאו 7 שנים הוא הצטרף לעבודות הבית השונות והיה יוצא לרעות את הצאן ומדי פעם הייתי יוצאת יחד איתו או מציצה עליו על מנת לוודא שהוא מסתדר והכול בסדר. 
חמש שנים אחר כך נולדה בתי, הבת שלה חיכיתי זמן כה רב הגיעה סוף סוף ויחד איתה הגיעו בשורות טובות, אני ומשפחתי התבשרנו שאנו עולים לארץ המיוחלת "ארץ ישראל". 
חודש אחרי הבשורה התחלנו לצאת לדרך אני, בעלי ושלושת הילדים, התחלנו ללכת לעבר ארץ בשם סודן. הדרך לא הייתה קלה והעובדה שהיו לי שלושה ילדים קטנים לא הועילה, הדרך הייתה מלאה מהמורות וסכנות, המחסור במים ואוכל היה קשה מנשוא וכל הזמן חשבתי שאני בסדר ושאני ובעלי נסתדר, אבל מה יהיה עם ילדיי? פחדתי שאאבד אחד מהם עקב התחלואה הגבוהה שהייתה בקרב האנשים שבעקבותיה שיעורי התמותה הלכו וגדלו, והמון פעמים רציתי לעצור הכול מהחשש להם. 
צעדנו במשך 12 יום בתנאים לא תנאים והרבה פעמים עצרו אותנו אנשים בדרך וביקשו מאיתנו כסף ובגדים שהיו עלינו והרגשתי חסרת אונים מול המצבים הללו. הדבר שהיה הכי קשה לי במהלך המסע הוא שהמון אנשים ממוצא סודני עצרו אותי ואת בעלי באמצע הדרך וממש דרשו מאיתנו למכור להם את בתנו הקטנה או לתת להם אותה בטענה שהם רוצים לעזור אך האמת הייתה שכל מה שהם רצו זה לגדל את בתי כדי שביום מן הימים הם יוכלו להפוך אותה לשפחה, מאחר ובאותם הימים הבנות נמכרו לעבדות. 
בסופו של דבר הגענו לסודן בשלום והיינו צריכים להגיע לעיר בשם "גאדריף" שנמצאת בתוך סודן. כשניסינו להיכנס לתוך העיר אנשי הארגון של הצלב האדום עצרו אותנו בכניסה ומנעו את כניסתנו, נשארנו במעבר הגבול תחת השמש הקופחת מעל ראשינו, ללא קורת גג יחד עם הילדים הקטנים, וחיכנו לתשובה מתי נוכל להכנס. הייתה לנו בעיה נוספת בעיית השפה, שלא הבנו את שפתם של הסודנים, מה שיצר חיכוכים נוספים שנבעו מאי הבנה. לדאבוננו הרב קיבלנו תשובה שלילית ואסרו עלינו להיכנס לתוך העיר. 
אנשי הצלב האדום הקימו לנו מעין מחנה בכניסה לעיר וציידו אותנו באוהלים ובאוכל בסיסי. בכל אוהל נאלצנו לגור שתי משפחות יחד, ואחרי תקופה של חודשיים משפחה שהיו לה מעל שני ילדים זכתה לעבור לאוהל משל עצמה. האוכל שקיבלנו מהצלב האדום היה חסר טעם לילדיי, והם סירבו לאכול ממנו והתקיימו ממים במשך יומיים, נאלצתי לברוח מהמחנה לכמה שעות כדי שאוכל להגיע לשוק ושם למכור את בגדיי ותכשיטיי המעטים על מנת שאוכל לקנות מעט אוכל סביר לילדיי. 
אחרי חודש של שהייה במחנה המאולתר בעלי וכמה מחבריו שיחדו מספר מורי דרך שהיו בבעלותם משאיות על מנת שיוציאו אותנו מן המחנה באישון לילה. 
יצאנו עוד באותו הלילה, צעדנו במשך כמה שעות עד למקום המפגש, ובמשך כל אותו הזמן ילדיי לא הפסיקו לבכות והחשש שנתפס היה גדול, לבסוף הגענו ומיד זיהינו את המשאיות. חויבנו לשלם כ-70 ביר (כסף אתיופי) עבור כל בן משפחה, ויצאנו לדרך לעבר גאדריף. 
כעבור כמה שעות נסיעה הגענו לפאתי העיר, שם ננטשנו ע"י מורי הדרך שפחדו להיכנס יחד איתנו אל תוך העיר, התפצלנו וכל אחד הלך לדרכו. 
אני ומשפחתי הגענו לבית של מישהי שאיתה קבענו מראש ושילמנו לה כדי להסתתר בביתה. 
אחרי שבוע השכרנו מונית שתוציא אותנו מן העיר וברגע שיצאנו ידענו שאנו מוגנים כי לשם המשטרה איננה יכולה להגיע. 
אני ומשפחתי הגענו לבית שהיה ידוע לממשלת ישראל, ששם התרכזו כל המשפחות שהגיע תורם לעלות לא"י. מדי פעם הגיעו אנשים מישראל שציידו אותנו באוכל ובגדים. כעבור חודש התבשרנו שהגיע תורנו לעלות לארץ ישראל, הלכנו חצי לילה כדי להגיע למקום המפגש שבו חיכו לנו שתי משאיות, עלינו והתחלנו לנסוע ובאמצע הדרך אחת המשאיות נשברה והאנשים נותרו בדרך ומי שיכל הצטרף אלינו. 
הנסיעה ארכה כ-3 שעות ומשם במהירות העלו אותנו למטוס, ולקראת בוקר ב- 4/5/1948 הגענו לארץ ישראל. 
הגעתי לכרמיאל למרכז הקליטה. שם למדתי באולפן עברית במשך כ- 10 חודשים שלאחריהם למדתי את מקצוע התפירה ולמדתי דברים בסיסיים כגון: להשתמש בגז, שירותים וכו'. 
ילדיי נכנסו מיד לגנים ולביה"ס. שנה וחצי לאחר מכן עברנו לבית חדש כשאני בהריון מתקדם, ומאז נשארתי בבית ועיקר עיסוקי היה לגדל את ילדיי. שני בנים נוספו לי עוד אח"כ. 
כיום אני עובדת בטיפול בקשישים. 

הזהות שלי: 
רואה עצמי בתור ישראלית, אתיופית, דתייה, שהקשר שלה לארץ ישראל הינו עמוק וטבוע עוד מימי אבותיי, אשת משפחה, שערכי המשפחה מהווים לי ערך עליון ובסיס לחיים משותפים וטובים. 
הישראליות שבי מתקיימת בשילוב התרבות האתיופית מכיוון שלחוד זה כמעט ואינו אפשרי, ובאשר לאלו שמנסים זאת הם נתקלים באטימות וקשיים רבים.
גיל המרואיינת - 23 
מקום - בחדר שלי באורנים. 
שפה - עברית 

עליתי ארצה מאתיופיה בשנת 1991 בעליה הנקראת "מבצע שלמה". באתיופיה גרתי באזור הנקרא סנבתייה. 
אני זוכרת שבתקופה שהייתי באתיופיה רוב הזמן הייתי צמודה לאימי, חוץ ממספר פעמים שהתלוויתי לאחי שהיה רוען צאן, שזאת אחד העבודות המשמעותיות באתיופיה, בנוסף לעיבוד האדמה. זכור לי שבאחת הפעמים שהתלוויתי לאחי רדף אחרינו אריה. נבהלתי מאד, ועוד יותר אחי היה מבוהל, לא רק מהמרדף של האריה אלא גם מכך שהייתה לו אחריות יותר מורכבת, לא רק על עצמו אלא גם עלי. הזיכרון שלי מהמרדף מלווה אותי עד היום, עד כדי כך שזה הביא אותי למצב שתקופה ארוכה לא סבלתי חיות, עכשיו פחות, אבל עד לא מזמן כל חיה שראיתי פשוט לא יכולתי לסבול. 
לאחר תקופה קצרה אני זוכרת שעברנו למקום אחר, התגוררנו במקום יותר מפותח, קרוב לעיר. גרנו אצל אישה בשם אמיי ומשפחתה. בזמן שחיינו אצלה אני זוכרת ששני האחים הגדולים שלי התחילו ללמוד בבית-ספר הקרוב למקום מגורינו, הם היו הולכים לביה"ס ואני הייתי נשארת בבית. אני יודעת בוודאות שהייתי חולה בזמן השהות שלנו בבית האישה המדהימה הזאת, שתמיד דאגה לנו שלא יקרה לנו שום דבר רע. היה נראה שכולם הכירו אותה באותו אזור, אני זוכרת שאם מישהו היה חושב להתנכל לנו והיינו אומרים שאנחנו מהמשפחה שחיה אצלה פשוט היו עוזבים אותנו לנפשנו בלי לפגוע בנו. לפני עזיבתנו נולדה לי עוד אחות. 
לאחר תקופה של שנה - שנתיים עברנו למקום אחר, עזבנו את אמיי, דמות בלתי נשכחת בעיניי וגם בעיני משפחתי. לאחר מכן עברנו לאדיס אבבה עיר הבירה, שם היינו עד לעליה. היה גל של שמועות שיש עליה לירושלים (המושג ארץ ישראל לא היה, אלא רק ירושלים) והייתה שמחה גדולה שיש לנו אפשרות להגשים את החלום לעלות לירושלים לארץ הקודש, זה היה הרגע שלו הם חיכו. כל העם התאסף וחיכה לעליה. התמזל מזלנו וגם משפחתי הייתה שותפה בעליה זו. 
מבצע העלייה התבצע בלילה. הנחיתה הייתה באזור הדרום ואנחנו הגענו למרכז קליטה בשם "צוחר" . 
לאחר ההתמקמות שלנו התחלתי ללמוד מחוץ למרכז במרחק של נסיעה באוטובוס. לביה"ס קראו "מרחבים" באופקים ושם התחלתי את לימודי הראשונים, מכיתה א' ואמצע ג', כי לאחר שנתיים וקצת כבר עזבנו את מרכז הקליטה, עברנו מהדרום לצפון וקנינו בית בעפולה, ומאז סוף שנת 1993 אנחנו בעפולה. גם פה היינו צריכים לחפש בי"ס. למען האמת לא הייתה אפשרות בחירה, חיפשו ביה"ס דתי באזור ולשם שיבצו אותנו, כל אחד מאיתנו לכיתה שבה היה לפני כן. וכך התגלגלו העניינים, סיימתי את לימוד היסודי בביה"ס "מעלות ניסים" ומשם עברתי בהמשך לחטיבת הביניים בביה"ס "יהודה", שגם היא דתית. לאחר מכן עברתי לבי"ס חילוני, הנקרא "קריית-חינוך", ושם למדתי את לימודי החטיבה העליונה. את כל לימודי למדתי קרוב לבית בבתי-ספר הנמצאים בעפולה. בזמן לימודי י-יא עברתי בנוסף קורס הכשרה למדריכים צעירים, ועם סיומו גם התנסיתי בהדרכה במשך שנה ותרמתי את מה שקיבלתי. ההפעלה הייתה ברוח התנדבותית. 
לאחר תקופה מאוד קצרה של סיום לימודי הייתי כבר צריכה להתגייס. עברתי קורס של בוחנת נשק. זה התפקיד שבחרתי מתוך האופציות שניתנו לי, כי לא היה לי מגוון של אפשרויות רבות, האפשרויות שהיו לי הם פקידות או מחסנאות, ושתיהן לא נראו לי, אז נשארה לי האופציה הזאת ולכן העדפתי אותה על פני האחרות, למרות שהיה לי פחד מנשקים. על פחד מתגברים כאשר מתמודדים עימו, לכן בשבילי זה היה אתגר. עברתי קורס בוחני נשק שנמשך שלושה חודשים ולאחר מכן נשלחתי ליחידה הנמצאת בירושלים בגדוד של לוחמים, לשמחתי הרבה. אהבתי מאוד את השירות, ועוד יותר את האנשים שהייתי בחברתם. היה לי מאוד חשוב לראות איך מתנהלת מסגרת צבאית, לא רק לשמוע אלא גם לראות ולחוש זאת ולחוות את החוויות של השירות. עשיתי שנתיים ונהניתי מאד, אבל הרגשתי שתרמתי את חלקי למדינה ולא רציתי יותר, ולכן גם לא יצאתי לקצונה, למרות שמפקדיי רצו. 
לאחר שהשתחררתי ישבתי בבית תקופה של שלוש חודשים והתחלתי לעבוד במפעל שנקרא דיסי (מפעל לייצור כוסות חד-פעמיות) באזור התעשייה באלון תבור. במקום זה עבדתי שנתיים ואחר-כך עברתי לעבוד בתור קופאית במחסני "כמעט חינם" בעפולה. כאן מתחילה תקופה חדשה ומרתקת יותר. התלבטתי המון זמן עד שקיבלתי החלטה סופית איפה ומה ללמוד. ההחלטה בסוף היא ללמוד באורנים במטרה להיות אשת חינוך לעתיד בע"ה. הציפיות שהיו לי כמעט מוגשמות, הדברים החשובים לי ביותר נעשו ויעשו. אני מקווה שבע"ה הכול יתנהל כפי שאני רוצה ואשיג את ההצלחה שלי. 
בנוסף לזה אני מקווה לטייל באתיופיה וזו תהיה סגירת מעגל בשבילי, לשוב ולבקר בארץ מולדתי. 
מבחינתי זה הדבר. 

זהות: 
אני רואה את עצמי כאתיופית לכל דבר ופחות רואה אותי כישראלית. אני מחוברת יותר לתרבות האתיופית וכמעט כל דבר שאומרים על אתיופים נוגע אליי, ואם זה משהו מעליב הנאמר על אתיופים אני מתעצבנת, אפילו מתערבת, גם אם זה לא מכוון אליי. אם הדבר נוגע לעם שלי אני ישר מתפרצת. אני לא שונאת את הישראליות שבי, אבל פשוט יותר מתעניינת ופעילה כאשר מדובר על הקהילה שלי. עד לא מזמן אפילו לא רציתי ואפילו דחיתי כל מי שהוא לא אתיופי, הייתי יותר בסביבה שנמצאים בה רק אתיופים, ולרוב אני לא מנדבת את עצמי לדברים שאינם נוגעים לאתיופים. אני מודעת לזה שאני ישראלית לכל דבר, אבל משייכת את עצמי לאתיופיות שבי יותר מהישראליות. 
אני אוהבת את הארץ, אבל פחות אוהבת את הדרך שבה מתנהלת המדינה, אני פשוט מאוכזבת מהדרך שבה המדינה מטפלת בהרבה נושאים חשובים בקלות ראש, ואולי בגלל זה אני לא מתחברת אליה ורואה את עצמי יותר כאתיופית. עוד יותר מעציב אותי שאין להרבה אנשים מהעדה סמכויות. בנוסף לי אישית קשה לקבל את כל השינויים שחלו בדרכי הטיפול של ההורים בילדיהם. ביטלו למבוגרים ופשוט לקחו מהם את הסמכות בחינוך הילדים, זה מרתיע אותי שאני פוגשת הרבה נערים שמזלזלים ולא מכבדים את הוריהם, אני פשוט מתעצבת מהדרך שהמדינה נותנת לנערים אלה את הגב ולא מאפשרים להורים לטפל בילדיהם.
גיל המרואיינת - 27 
מקום - בדירתה שבחיפה. 
שפה - עברית 

שמי ב', נולדתי במרבה שבצפון אתיופיה. ישנם דברים רבים שאני זוכרת משם, חלקם דברים טובים וחלקם דברים רעים. 
מגיל מאוד קטן סבתי לימדה אותי את עבודות הבית כגון: בישול ,סידור הבית, עזרה בגידול ילדים, כביסה, וכמובן לקושש עצים מהיער, וגם להביא מים בכד מהבאר. 
כשהייתי בערך בת שבע אבי עזב את הבית מכיוון שהיה חולה ולכן עבר לגונדר, שם חי במשך שנה וחצי. לאחר מכן החליט לחזור הביתה, וכולנו חשבנו שהוא חוזר לתמיד, אבל בסוף התברר שהוא חזר בשביל לקחת אותי איתו לגונדר בכדי שאני אעזור לטפל בו ובעבודות הבית. 
בגונדר גרתי עם אבי במשך ארבע שנים, ובמהלך השהות שלי שם לא היה לי שום קשר עם משפחתי. 
ב-1990 עלו אחיי ואחיותי לארץ עם הסבים שלי דרך סודן, וכשאבי גילה זאת הוא השביע את סבי שישמור עליהם בארץ ושיגיעו בשלום. ממה שהבנתי הדרך הייתה מאוד קשה בשבילם, והם איבדו כמה ממשפחתם. בזמן שהותם בסודן אמי ואחיי היותר קטנים הצטרפו אליהם, ואני באתי שנה לאחר מכן עם אבי. 
כשמשפחתי כבר הגיעה לארץ החלו מיונים של אנשים שרצו לבדוק אם המשפחות הגיעו בשלמותן או שחלק נשארו מאחור, וכך מספרו את כולם. כשהגיעו לאמי היא הודיעה להם שיש לה עוד בת אשר נשארה באתיופיה, כדי שידעו לאיזו משפחה היא שייכת. 
אחרי שעליתי לארץ ב-1991, אבי טען שאני הבת שלו ושל אישתו השנייה אשר התחתן איתה עוד באתיופיה. כשאימי גילתה זאת היא לקחה קשה את הסיטואציה, וכל זה נגרר למשפטים וסכסוכים משפחתיים, שבמהלכם אפילו אילצו אותי ואת אחיי לעבור בדיקת רקמות בשביל לבדוק שאכן אני קשורה לאחיי ואימי הביולוגית. כשהתברר לכולם שאני באמת הבת שלה ולא של אישתו השנייה חזרתי למשפחתי, ועד היום אין לי קשר עם אבי. 
לאחר כל זה עברנו לגור במעלות, שם נכנסתי לבית ספר "נתיב מאיר" בכיתה ו'. היה לי מאוד קשה מבחינת השפה ולכן היה לי קשה להתחבר לילדים ולשחק איתם, מה שאני עוד זוכרת זה שצוות המורים מאוד ניסה לעזור לי מבחינה לימודית וחברתית. אחרי כיתה ו' התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים "מעלות", שם כבר התחלתי לשלוט פחות או יותר בשפה העברית, ולכן היה לי מאוד קל עם כולם, הייתי מאוד מקובלת מבחינה חברתית, אהבתי ללמוד והוצאתי ציונים טובים. 
עוד דבר שאני זוכרת מבית ספר זה הוא שבכיתה ט' עשו לנו מבחנים בבית ספר "קנדי" שבעכו בשביל להתקבל לשם, אז הוא נחשב יחסית לאחד מבתי הספר הטובים, ולשם רציתי ללכת. במבחן שהיה לנו הוצאתי ציון גבוהה, בית הספר ניסה להכחיש זאת כי רוב התלמידים מבני העדה האתיופית נכשלו ואותי ניסו להכליל גם יחד איתם, ולא רצו לקבל אותי לכיתת מב"ר אלא לכיתת גמר. הם גם טענו שאינם מוצאים את הבחינה שלי, אבל אני לא ויתרתי ועירבתי גורמים אחרים מבחוץ כמו את צוות בית הספר הקודם שלי, ומשרד החינוך, ובסופו של דבר הצלחתי וגרמתי להם לגלות שאני באמת רוצה ויכולה להצליח. לאחר החלטה להעביר אותי לכיתת מב"ר ולא גמר, היועץ של הבית ספר גילה לי שאכן מצאו את הבחינה ואכן קיבלתי ציון גבוה, ובנוסף הביע הערכה רבה על ההתעקשות שלי... 
התחלתי ללמוד בבית הספר הזה כשנה ולאחר מכן עברנו לגור בחדרה, שם למדתי בבית ספר "תחכמוני" במגמת מנהל וכלכלה. בבית הספר הזה הצלחתי למצות את הפוטנציאל הטמון בי. לא הייתה שנה שעברה בלי שאקבל תעודת הצטיינות בלימודים, וסיימתי עם בגרות מלאה + מקצוע. 
לאחר שסיימתי את לימודיי התחלתי שירות לאומי במעלות, בתוך בית הספר הקודם שלי, בתור עוזרת לילדים, בשעורי בית ועוד... את השירות עשיתי בשעות הבוקר, ובשעות הערב עבדתי עם ילדים בסיכון שעברו התעללויות שונות. בנוסף לוויתי ילדה שאימה הייתה חולה במחלה סופנית. 
את העבודה הזו אהבתי מכיוון שהייתה לי היכולת לעזור ולטפל בילדים אלה, זה אתגר אותי כי אף פעם לא נתקלתי בילדים כאלה, וגם לא ידעתי מה זה ילדים בסיכון עד שלא התחלתי לעבוד איתם. 
אחרי השנה הזו התחלתי לעשות מכינה בצפון במכללת "אורט בראודה", שם שיפרתי את ציוניי במתמטיקה ,אנגלית ופסיכומטרי. 
לאחר שנה זו התחלתי לעבוד בנתניה בתור מזכירת שירות לקוחות. כיום אני לומדת באוניברסיטת חיפה שנה שלישית פיזיותרפיה, וכל מה שאני מאחלת לעצמי זה להצליח, ולגרום למשפחתי להתגאות בי, למרות שגם כאן נתקלתי באנשים שרצו להכשיל ולהפיל אותי. אני זוכרת מקרה שקרה לי בשנה השנייה עם מרצה שלא כל כך חיבבה אותי וניסתה להכשיל אותי בקורס שלה, בזמן מבחן מעשי שהייתי צריכה לעבור התעלפתי בסוף ולכן היא לא רצתה להעביר אותי,למרות שכל הציונים שלי בקורס שלה היו מאוד גבוהים, וכששאלתי אותה למה היא עושה זאת היא לא ענתה לי בבירור, ולכן הגעתי למסקנה שקשה לה לראות אותי בתור אתיופית מצליחה, וגם במקרה הזה לא ויתרתי לה ועירבתי גורמים בתוך האוניברסיטה הקשורים לקורס, וכשהם ביררו זאת הם הבינו שאין לה שום בסיס לכך שהיא הכשילה אותי וגרמו לה לתת לי לעבור מבחן נוסף שבסופו של דבר עברתי אותו. 

הגדרת הזהות שלי: 
אני מתחברת גם לזהות האתיופית וגם לזהות הישראלית, כי למרות שאת רוב חיי עברתי בישראל עדיין יש לי זכרונות רבים מאתיופיה אשר מחזקים את ה'אני מאמין' שלי, ובקשר לזהות הישראלית שלי אני שמחה שאני בישראל, כי פה יש לי את האפשרות להתקדם ולהצליח, ולעשות עם עצמי משהו חשוב בעתיד, ולהראות לכולם שלמרות שאני אתיופית אני כן יכולה להשפיע ולעזור לאחרים.
מסע לארץ ישראל / שלמה גרוניך ומקהלת שבא

מילים: חיים אידיסיס 
לחן: שלמה גרוניך 

הירח משגיח מעל, 
על גבי שק האוכל הדל 
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, 
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים. 

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים 
מאמץ אחרון, לפני ירושלים. 

אור ירח החזק מעמד, 
שק האוכל שלנו אבד 
המדבר לא נגמר, יללות של תנים, 
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים. 

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל 
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל. 

ובלילה תקפו שודדים, 
בסכין גם בחרב חדה 
במדבר דם אימי, הירח עדי, 
ואני מבטיחה לאחי הקטנים. 

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום 
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. 

בירח דמותה של אימי, 
מביטה בי, אמא אל תיעלמי 
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה, 
לשכנע אותם שאני יהודי. 

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום 
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. 

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים 
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.​
Footer Mobile